שם המשפחה Belifante — המתועד בתדירות גבוהה יותר במקורות הארכיוניים בכתיב Belinfante — משתייך למאגר הרחב של השמות הספרדיים שמקורם בחצי האי האיברי, שנפוצו ברחבי הים התיכון וצפון-מערב אירופה בעקבות הגירושים וההמרות הכפויות שבסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16. הוא נמנה על השמות המתועדים במאגרי שמות המשפחה הספרדיים [List of Sephardic Jewish surnames — ויקיפדיה], קטגוריה הכוללת משפחות שמוצאן האיספניו-פורטוגלי מבוסס או סביר.
הרשומה המייסדת הצמודה לשושלת זו מציגה אותן כצאצאי יוסף כהן Belifante, שברח מפורטוגל לטורקיה בשנת 1526. תאריך זה ממקם את האירוע בעקבותיו הישירים של צו גירוש היהודים מפורטוגל (1496–1497) וההמרה הכפויה שבאה בעקבותיו, אשר הפכה קהילות שלמות ל"נוצרים חדשים" או cristãos-novos. בריחתו של Belifante לאימפריה העות'מאנית בשנת 1526 תואמת בדיוק את גל ההגירה הגדול שאפיין את הדיאספורה הספרדית בשליש הראשון של המאה ה-16, שכן האימפריה העות'מאנית הציעה לגולים אז ארץ מקלט סבלנית יחסית [Joseph Pérez, History of a Tragedy].
שאיפתו של הספר הגדול הזה כפולה. מצד אחד, מטרתו להציג את המסגרת ההיסטורית המבוססת — הגירוש האיברי, הדיאספורה, מרכזי הקליטה העות'מאניים וצפון-אירופיים — שבתוכה מתחרטת מסלולם של בני Belifante. מצד שני, מטרתו להבחין בקפידה בין מה שהמקורות מאשרים לבין מה שהמסורת המשפחתית מוסרת. המרכיב Cohen שבשם, בפרט, פותח נתיב סמלי מהותי: הוא מקשר את השושלת לשבט הכהונה של ישראל, הכהנים, המיוחסים לצאצאי אהרן. נראה כי ממד זה, הנתפס כנתון של זיכרון, מהדהד עם ההיסטוריה האינטלקטואלית של היהדות הספרדית ובהמשך עם המחשבה היהודית המודרנית.
הבנת משפחת Belifante מחייבת חזרה אל הקטסטרופה המכוננת של הספרדיוּת המודרנית. בשנת 1492 הוציאו המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה את צו גירוש האנוסים מאלהמברה, שהורה על גירוש היהודים מקסטיליה ומאראגון [Joseph Pérez, History of a Tragedy: The Expulsion of the Jews from Spain, 2007]. עשרות אלפי יהודים יצאו אז לגלות, וחלק ניכר מהם מצא מקלט בממלכת פורטוגל השכנה, שם קיוו למצוא מחסה של קבע.
מחסה זה היה קצר מועד. כבר בשנים 1496–1497 גזר המלך מנואל הראשון של פורטוגל, תחת לחץ מדיני הנובע מהברית הנישואין עם הכתר הספרדי, גם הוא על גירוש, ולאחר מכן ארגן המרה בכפייה שנועדה לאחוז בכוח באותה אוכלוסייה שהייתה חיונית לכלכלת הממלכה. כך נוצרה מסת ה־cristãos-novos — המומרים, שרבים מהם נותרו בסתר נאמנים ליהדות, הם האנוסים — שיסבלו ממעקב גובר של האינקוויזיציה, שהוקמה בפורטוגל בשנת 1536. מתוך מצע זה יצאו, לאורך הדורות, משפחות הדיאספורה הספרדית-פורטוגלית הגדולות, ובהן משפחת Belifante [Guilherme d'Oliveira Martins, A Diáspora Sefardita: De Espanha e Portugal ao Novo Mundo, 2015].
הדיאספורה שנוצרה ממנה הייתה כפולה בכיווניה. גל ראשון פנה לאגן הים התיכון המזרחי — האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, איטליה — שם זכו לקבלה מוקדמת יחסית. גל שני, מאוחר יותר ולעיתים קרובות מורכב מ־nouveaux-chrétiens שנסו מפני האינקוויזיציה, פנה לצפון-מערב אירופה, ובמיוחד לאמסטרדם ולהמבורג, החל מסוף המאה השש-עשרה [Guilherme d'Oliveira Martins, A Diáspora Sefardita, 2015]. לפי הסימנים העומדים לרשותנו, נראה שלינאת Belifante עברה בזו אחר זו את שני הנתיבים הללו: תחילה המזרח העות'מאני, ולאחר מכן — עבור חלק מענפיה — הפרובינציות המאוחדות.
חוויית הגלות צרפה תרבות ספרדית ייחודית: זיכרון חי של ספרד האבודה, שמירה על היהודית-ספרדית (ה־ladino), תחושת אצולה של לינאה "טהורה" ומלומדת, ודבקות במסורת הרבנית האיברית. קרקע זו מסבירה את השרדות שמות המשפחה המורכבים, שבהם שם מוצא — כאן Belinfante — נצמד אליו סמן כהונתי, Cohen, אות לסטטוס שתבע לעצמו בתוך הקהילה.
השם המשפחתי מופיע במספר צורות מקבילות: Belifante, Belinfante, ולעיתים רחוקות יותר Belmonte או וריאנטים סמוכים אחרים שאין לבלבל ביניהם. הכתיב Belinfante הוא הרחוב המתועד ביותר בארכיוני הקהילות הפורטוגזיות של Amsterdam ושל La Haye; Belifante הוא ככל הנראה וריאנט הנובע מנשירת ה-n, תופעה נפוצה בהעברה בעל-פה ובמסמכים נוטריוניים של שמות ספרדיים.
האטימולוגיה המקובלת ביותר קושרת את השם לביטוי רומני שמשמעותו "ילד יפה" (bel infante, bello infante) — כינוי מחמיא או חיבה שהפך לשם משפחה. השערה זו, המפתה בשקיפותה, שייכת לתחום הסביר יותר מאשר לתחום המבוסס: שמות ספרדיים מורכבים כפופים להיגיונות שונים — טופונימיים, מקצועיים, שבחיים — והיעדרה של עדות מימי-הביניים המתעדת את הצורה מחייב זהירות. נשמור אותה אפוא כקריאה סבירה, לא כוודאות פילולוגית.
המרכיב השני של השם, Cohen, הוא לעומת זאת בעל משמעות שקופה ורבת השלכות. הוא מציין את השתייכותה המשוערת של המשפחה לטבקת הכהנים, הכוהנים, צאצאי אהרן אחי משה. על פי המסורת, ייחוס זה מעניק זכויות טקסיות מיוחדות ותחושת רציפות עם בית המקדש בירושלים. הצמדתו של שם ממוצא איברי לתואר כהונה — Cohen Belinfante — מציירת את דמותה של משפחה הרואה את עצמה בה-בעת כיורשת של ספרד וכנושאת כבוד דתי עתיק. כאן נפגשות הזיכרון (התואר Cohen המועבר מדור לדור) וההיסטוריה התיעודית (עדויות השם המשפחתי בפנקסים), מבלי שהארכיון יוכל אי-פעם לאמת את היוחסין הכוהני עצמו — שהוא עניין של אמונה ומסורת.
ציר הזיכרון המשפחתי הוא Joseph Cohen Belifante, המוצג כמי שבשנת 1526 עזב את פורטוגל לעבר האימפריה העות'מאנית. דמות מייסדת זו מרכזת בתוכה את החוויה הקולקטיבית של דור שלם של יהודים ספרדים. תאריך 1526 עולה בקנה אחד עם ההקשר ההיסטורי: הוא קודם בעשר שנים לייסוד הרשמי של האינקוויזיציה הפורטוגלית (1536), בתקופה שבה הלחץ על הנוצרים החדשים כבר הלך והתגבר, ורבים מן הקריפטו-יהודים ביקשו להגיע לארצות שבהן יוכלו לשוב בגלוי לחיק היהדות.
האימפריה העות'מאנית הייתה, למעשה, היעד המועדף על גולים אלה. השולטאנים, ובמיוחד Bayezid II ולאחריו Soliman le Magnifique, קיבלו את יהודי חצי האי האיברי בזכות כישוריהם המסחריים, הרפואיים והדיפלומטיים. Salonique, Constantinople, Izmir ו-Andrinople הפכו למוקדים ספרדיים גדולים שבהם שמר הלאדינו על נוכחותו במשך מאות שנים. ההשתלבות ההדרגתית של קהילות אלה ברקמת האימפריה — עד כדי תחושה ממשית של אזרחות עות'מאנית בעת החדשה — נותחה בעדינות רבה במחקר האחרון [Julia Phillips Cohen, Becoming Ottomans. Sephardi Jews and Imperial Citizenship in the Modern Era, 2014]. המסלול המיוחס ל-Joseph Cohen Belifante משתלב בדיוק במסגרת זו.
יש עם זאת להציב כאן סייג אפיסטמי. הנרטיב של בריחת 1526 נמנה, במצב המקורות המאומתים העומדים לרשותנו, על הזיכרון המועבר: מדובר במסורת גנאלוגית העולה בקנה אחד עם ההיסטוריה, אך אין ביכולתנו, במסגרת חיבור זה, לסמוך אותה על מסמך ארכיוני נושא שם. אנו מציגים אותה אפוא כנרטיב מייסד בעל סבירות — "על פי המסורת המשפחתית" — שערכו זהותי לא פחות מאשר היסטורי. מעמד זה אינו גורע דבר ממשמעותו: גנאלוגיות ספרדיות נשענות לעתים קרובות על שרשרת של מסירה בעל-פה וקהילתית שאמינותה, אף אם אינה מוחלטת, שורשיה נטועים ברציפות אמיתית של הייחוסים.
אם הנרטיב המכונן מכוון את הלינאה' לעבר המזרח העות'מאני, הצאצאים המתועדים ביותר של שם המשפחה Belinfante מצויים במחוזות המאוחדים, שבהם פרחה מן המאה ה-17 אחת מן הקהילות הספרדיות המזהירות שבאירופה. Amsterdam, המכונה "ירושלים של הצפון", קלטה נוצרים חדשים פורטוגזים שבה כוננו מחדש בגלוי חיים יהודיים, עם בתי כנסת, בתי דפוס עבריים ומוסדות תורניים [Guilherme d'Oliveira Martins, A Diáspora Sefardita, 2015].
בסביבה זו הותיר שם Belinfante את חותמו לדורות, בעיקר במקצועות הדפוס, ספרות הספרים והעיתונות — פעילויות המאפיינות את האליטה הספרדית הנדלנדית, בצומת שבין התרבות היהודית ונאורות הולנד. משפחת Belinfante מנתה מדפיסים ומו"לים שתרמו לחיים האינטלקטואלים בהולנד, וסילסול השם נמשך עד לתקופה בת-ימינו. ראוי להדגיש בזהירות, בשל אי-יכולתנו להשוות כל דור לשטר נוטריוני מתאים, כי הרציפות בין השורש העות'מאני משנת 1526 לבין הענפים הנדלנדיים שייכת לתחום הסביר: היא אפשרית לאור תנועות הספרדים בין המזרח ובין צפון אירופה, אולם הוכחה גנאלוגית מלאה תחייב עיון בארכיונים שחורג מגדר הכרך הנוכחי.
פרק זה ממחיש מאפיין מהותי של הגולה הספרדית: ההסתעפות. שורש פטרונימי אחד יכול להתפרס בעת ובעונה אחת בסלוניקי, ב-Amsterdam, ב-Livorno ובצפון אפריקה, כשכל ענף מאמץ את צבעי סביבת קליטתו ובו בזמן שומר על הזיכרון של המוצא האיברי המשותף. שם Belinfante/Belifante מציע בכך מקרה מופת, בין המזרח העות'מאני ובין המערב הנדלנדי.
המרכיב Cohen שבשם המשפחה מזמין הרהור על הייעוד האינטלקטואלי והדתי הטמון בתואר זה. מבלי לטעון לקשר גנאלוגי ישיר — שכן הדבר יהיה השערה בלתי מוצדקת — מותר לנו, מתוך פרספקטיבה אנציקלופדית ונושאית, להציב את המשפחה באופק המסורת הלמדנית הגדולה שהשם Cohen השקה לאורך ההיסטוריה היהודית.
מסורת זו היא בראש ובראשונה מסורת המיסטיקה והפרשנות. ספרד הייתה עריסתה של הקבלה, אותה "קבלה" של החכמה האזוטרית שלה הקדיש Joseph Dan סינתזה מופתית [Joseph Dan, Kabbalah: A Very Short Introduction, 2006]. בין הדמויות הבולטות של הגות זו, המקובל הקסטיליאני Joseph Gikatilla פיתח הרמנויטיקה של הלשון ושמות האלוהות בעומק יוצא דופן [Elke Morlok, Rabbi Joseph Gikatilla's Hermeneutics, 2011]. רקע זה מאיר את היחס שקיימו משפחות הכהונה הספרדיות עם הטקסט, האות והשם — יחס שהשם המשפחתי המורכב הוא כביכול הדהדו.
מסורת זו היא לאחר מכן מסורת הפילוסופיה היהודית המודרנית. השם Cohen מעלה בהכרח את Hermann Cohen, מייסד בית הספר של Marbourg, שיצירתו המרכזית, Religion de la raison tirée des sources du judaïsme, ביקשה לבסס מחדש את היהדות כדת התבונה [Hermann Cohen, Religion de la raison tirée des sources du judaïsme, 1994] [Hermann Cohen, Religion of Reason out of the Sources of Judaism, 1972]. הוויכוח שניהל עם Franz Rosenzweig, שנבנה בקפידה מחדש על ידי Myriam Bienenstock, מסמן מפנה בהגות היהודית-גרמנית של המאה העשרים [Myriam Bienenstock, Cohen face à Rosenzweig : débat sur la pensée allemande, 2009]. אנו מדגישים במפורש כי אין כאן כל טענה לקרבת משפחה בין הפילוסוף הזה ובין שושלת Belifante: מדובר בהצבת המוטיב Cohen במלוא קרינתו התרבותית, כאופק סמלי ולא כייחוס. פרק זה הוא אפוא במפורש משוער בממדו הנושאי.
גורל השושלות הספרדיות אינו ניתן לצמצום לשני קטבים בלבד. מעבר ל-Amsterdam ול-Constantinople, פזרה הספרדיות את ניצניה על פני קבוצת קהילות ים-תיכוניות, שההיסטוריה שלהן — המבוססת כיום היטב על-ידי המחקר — מהווה את הרקע ההכרחי לכל גנאלוגיה של העולם הספרדי, כולל זו של משפחת Belifante.
צפון אפריקה, בפרט, הייתה מרחב מרכזי של עיצוב מחדש יהודי. בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו פיתחו הקהילות ספרות יהודית-ערבית עשירה, שJoseph Chetrit ערך את תמונתה הכוללת [Joseph Chetrit, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco, 2007]. בSousse, הועלה בפירוט על הכתב סיפורה של מאה שנות חיים יהודיים — מן המזרחיות אל המערביות — על-ידי Claire Rubinstein-Cohen [Claire Rubinstein-Cohen, Portrait de la communauté juive de Sousse (Tunisie), 2011]. עבודות אלה מגלות את גמישות הזהויות היהודיות הים-תיכוניות, הנמשכות בין מורשת מזרחית לבין השפעה אירופית.
ההיסטוריה האינטלקטואלית של היהדות באותה תקופה כוללת גם דמויות רבניות בולטות מחוץ לעולם הספרדי ממש, כגון Yom-Tov Lipmann Heller, רב מהמאה ה-17 שדיוקנו מאיר את הדינמיקות של הידע היהודי האירופי [Joseph M. Davis, Yom-Tov Lipmann Heller: Portrait of a Seventeenth-Century Rabbi, 2004]. ציוני דרך אלה מזכירים כי הגולה הספרדית משתלבת בעולם יהודי רחב יותר, בדו-שיח מתמיד בין מסורות אשכנזיות, ספרדיות ומזרחיות.
עבור שושלת Belifante, ריבוי זה משמעו שהשם עשוי היה לעבור, לאורך הדורות, מסלולים שהארכיון לא שמר על כולם. הפרק הנוכחי אינו שואף לקשור את המשפחה בשמות קונקרטיים למוקדים צפון-אפריקניים אלה; הוא משחזר את המסגרת המבוססת, כדי שהקורא יוכל למדוד את היקף העולם שבו שושלת ספרדית מסתובבת, מתחדשת ומנציחה את עצמה.
בסיומו של מסע זה, מצטיירת שושלת Belifante כמקרה מופת של הגורל הספרדי. נולדה, לפי הרישום המייסד, מנדודיו של Joseph Cohen Belifante מפורטוגל אל האימפריה העות'מאנית בשנת 1526, ובשם אחד היא מרכזת את חוויית הגירוש, הגלות והבנייה מחדש. נקודת מוצא זו, העולה בקנה אחד עם ההקשר ההיסטורי של רדיפת הנוצרים החדשים הפורטוגלים [Joseph Pérez, History of a Tragedy, 2007], נשענת בד בבד על הזיכרון המועבר ועל הארכיון כאחד — ולפיכך הצגנוה בזהירות הראויה.
סביב גרעין זה פרש הספר הגדול את המעגלים הקונצנטריים של העולם הספרדי: המטריצה האיברית של הגירוש, הנתיב העות'מאני של הקבלה [Julia Phillips Cohen, Becoming Ottomans, 2014], ההסתעפות ההולנדית סביב Amsterdam ו-La Haye, ואופקיה הרחבים של הגולות הים-תיכוניות וצפון-אפריקאיות [Guilherme d'Oliveira Martins, A Diáspora Sefardita, 2015]. המוטיב Cohen, לבסוף, אפשר לשייך את השושלת למסורת הכפולה של הכהונה והחכמה — מן הקבלה הקסטיליאנית [Joseph Dan, Kabbalah, 2006] עד לפילוסופיית התבונה [Myriam Bienenstock, 2009] — מבלי לערבב מעולם בין אופק סמלי לבין ייחוס מוכח.
מה שנותר, מעבר לאי-הוודאויות התיעודיות, הוא אמיתה של רציפות: רציפותו של שם שנשא, מ-Lisbonne עד Constantinople ומ-Amsterdam עד לאגן הים התיכון, את זיכרון המוצא ואת הנאמנות לזהות. חיבור זה ימלא את תפקידו אם אכן עלה בידו, בלי להמציא דבר, להבחין בין הזיכרון להיסטוריה, ולהשיב לשושלת Belifante את מקומה הראוי באפופאה הספרדית הגדולה. מחקרים עתידיים, המתבססים על בדיקת הרישומים הקהילתיים העות'מאניים וההולנדיים, יוכלו לאשר, לדייק או להעשיר את התמונה המצטיירת כאן.
