הפטרונים Bahat (בעברית בַּהַט) משתייך לשכבה המיוחדת של האונומסטיקה היהודית שניתן לכנותה "שמות התחייה": פטרונימים שנוצרו או הופעלו מחדש מתוך האוצר הלקסיקלי העברי, לרוב בפנות המאות ה-XIXᵉ וה-XXᵉ, ולאחר מכן עם כינון המולדת הלאומית בארץ ישראל. הערך המוקדש לו [Q51582150 — Wikidata] מציין אותו במפורש כפטרונים עברי מודרני, שלשון מקורו עברית. אפיון כפול זה — מודרני ועברי — אינו פרט שולי: הוא ממקם את השם מיד מחוץ לזרמי הפטרונימיה הגדולים שעברו בירושה (שמות מקום גרמניים, כינויים איבריים, ציוני מקצוע ערביים או ארמיים), וקושר אותו לתנועה המכוונת של עִבְרוּת השמות שליוותה את התחייה התרבותית היהודית, ואחר כך את הציונות ואת הקמת מדינת ישראל.
המילה בהט עצמה שייכת לאוצר המילים המקראי. היא מופיעה במגילת אסתר לתיאור ריצפתו המפוארת של ארמון שושן, ושם היא מציינת אבן יקרה או שיש צבעוני — המתורגם בדרך כלל "פורפיר", "אלבסטר" או "שיש מגוון". השם נושא אפוא עומס סמנטי של זוהר מינרלי, אבן אצילה, חומר הנצחי. הד זה אינו חסר משמעות: שמות עבריים מודרניים שאבו לעיתים קרובות מרגיסטר המינרלי, הצמחי והמאיר, כאילו כדי לעגן זהות חדשה בחומר עתיק. הספרים הגדולים של האונומסטיקה הישראלית — [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)], [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] ו-[The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)] — מתארים בדיוק את תהליך הברירה של שורשים מקראיים בעלי הֶד ומשמעות.
הספר הגדול הזה מבקש לשחזר, בזהירות שמחייבת נדירות הארכיונים האופיינית לשם צעיר יחסית, את תנאי צמיחתו של הפטרונים Bahat: הקרקע הלשונית העברית, הקשר האמנציפציה והמודרניות היהודית, מעשה העִבְרוּת, והסביבות — ספרדיות, אשכנזיות, ים-תיכוניות — שבהן השם יכול היה להכות שורשים.
לפני שהיה שם משפחה, בהט הוא מילה. המופע היחיד שלה במקרא מצוי בתיאור פאר חצר המלוכה הפרסית, שם רצפת הארמון משלבת אבנים יקרות ושיש צבעוני למיניהם. המתרגמים והלקסיקוגרפים נחלקים בין "פורפיר", "שיש", "אלבסטר" ו"אבן יקרה" — סימן לכך שהמונח ציין חומר מינרלי יוקרתי יותר מאשר מין מוגדר בדייקנות. עמימות זו עצמה תרמה לכוחו האסוציאטיבי של המילה: היא מעלה הוד, איתנות וברק מלוטש.
אוספי השמות העבריים הקלסיים מסווגים מילים מסוג זה בין המקורות המועדפים לאונומסטיקה הישראלית המודרנית. לפי [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)] ו-[Family Names in Israel (Eshel, 1967)], חלק ניכר מן השמות שאומצו במאה העשרים נולד מבחירה לקסיקלית מכוונת, שאבה מאוצר המילים המקראי והמשנאי, ובאה לנתק את הקשר עם שמות המשפחה הדיאספוריים שנתפסו כחתומים בחותם הגלות. המרחב המינרלי — אבנות, מתכות, אבני חן — תופס בהם מקום של כבוד, לצד מרחבי האור והצומח.
בהיגיון זה, בהט שייך למשפחת שמות הבנויים על מונחי יוקרה טבעית. [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)] מדגיש כי משמעותו של שם עברי מודרני נובעת פעמים רבות מכוונה: לשאת בחיי היומיום מילה שתאמר יופי, קביעות או אור. בחירת בהט — אבן רצפת המלוכה — חורטת בשם רעיון של יסוד יקר-ערך, זה אשר עליו דורכים ואשר נותר לעד.
ואולם יש להיזהר מקריאה חד-משמעית. אם הפשט המקראי מבוסס, הרי שהמעבר מן המילה אל שם המשפחה אינו מתועד אלא באופן מפוזר, כדרכם של שמות-בית חדשים שהיסטוריה כתובה דלה בצידם. משום כך יש להבחין בין המשמעות — ודאית ברמה הלקסיקלית — לבין ההיסטוריה החברתית של השם, המשוערת יותר, אותה מבקשים הפרקים הבאים לפרש דרך ההקשר.
פטרונים "מודרני" מניח עולם שבו היווצרותו ניתנת להבנה. עולם זה הוא עולם האמנציפציה היהודית ולידתו של היהדות המודרנית, שההיסטוריוגרפיה ייחסה במשך זמן רב את דחפה לדמותו של Moses Mendelssohn. כפי שהראה Dominique Bourel, Mendelssohn מגלם את הרגע שבו היהדות נכנסת, מבלי לכפור בעצמה, אל מרחב התרבות האירופית והשפה, ופותחת את הדרך לעיצוב מחדש מעמיק של הזהויות היהודיות [Bourel, 2004]. בעקבות מודרניות זו הופך היחס אל השם — סמן חברתי ומשפטי — לעניין שבמחלוקת.
האמנציפציה אינה עובדה משפטית בלבד; היא פורשת, לפי Annie Kriegel, כמה לוגיקות סותרות של שילוב, ביטוי עצמי ושינוי השתייכויות [Kriegel, 1977]. השם הפרטי ניצב בלב המתח הזה: האם לשמור על הפטרונים שירש מן הגולה, להתאימו ללשון הארץ הקולטת, או לברוא שם חדש שיבטא זהות מחודשת? Maurice-Ruben Hayoun מזכיר כי היהדות המודרנית מאופיינת בדיוק ביכולת הרפלקסיבית הזו לנסח עצמה מחדש, לבחור לעצמה סימנים [Hayoun, 1992].
מקרהו של הפטרונים Bahat — עברי, מודרני — שייך לדרך השלישית: לא הסתגלות, אלא יצירה מתוך המאגר העברי. מחווה זו היא פרי בשלות אינטלקטואלית ממושכת שבה השוב המחשבה היהודית אל המקור העברי כבסיס לזהות מתחדשת. Catherine Chalier, החוקרת את עקבות המקור העברי במחשבה העכשווית, מראה עד כמה השיבה אל העברית הייתה לדור שלם הרבה יותר מבחירה לשונית: מעשה של נאמנות ויסוד מחדש [Chalier, 2002]. הפטרונים העברי המודרני שותף, בצנעת קנה המידה שלו, לתנועת ההשבה הזו.
שם המשפחה Bahat אינו מובן במלואו אלא על רקע תחיית השפה העברית, תופעה תרבותית מרכזית של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. Delphine Bechtel תיארה את התחייה התרבותית היהודית במרכז אירופה ובמזרחה כמפעל נרחב שבו שפה, ספרות ובנייה לאומית כרוכות זו בזו קשר הדוק [Bechtel, 2002]. במפעל זה, הבחירה בין יידיש לעברית הייתה אחת הפולמוסות הסוערות ביותר; Jean Baumgarten עקב אחר מסלולה של היידיש, "שפה נודדת" שהייתה שנים רבות הלשון הדבורה של הגולה האשכנזית [Baumgarten, 2002]. קידום העברית כשפה חיה חייב במקביל השקעת האוצר המקראי בחיי היומיום — לרבות בשמות.
כאן טמון מחוות ההעברה של שמות המשפחה. [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] מתעד כיצד, ביישוב ובמדינה הצעירה, נטשו משפחות רבות שם גלותי לטובת שם עברי, שנבחר לרוב על פי צלילו, משמעותו או קרבתו הפונטית לשם הישן. המעבר לשם כגון Bahat יכול היה לנבוע ממניעים אחדים: ביטוי זהות עברית מוצהרת, תרגום או עיבוד של שם קודם, או פשוט אימוץ מילה מקראית רמת-ערך.
[The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)] מאשש את תדירותן של בחירות אלה באוצר השמות הישראלי ואת המקום שתופסים בו שמות בעלי שורש אחד, קצרים ובעלי משמעות. Bahat, בשתי הברותיו וצלילו הנחרץ, מתאים בדיוק לפרופיל השמות שנוצרו לשם המודרניות העברית. [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)] מדגיש כי שמות אלה אינם ניטרליים: הם נושאים עמם פרויקט — לחרוט את האדם בשפה שהוחיתה ובארץ.
ראוי לציין כי ההעברה לא הייתה תופעה אחידה. היא נגעה הן למשפחות אשכנזיות שבאו מאירופה הן למשפחות ספרדיות ומזרחיות, כל אחת מביאה לאוצר השמות את רגישויותיה. שם המשפחה Bahat, בשל טיבו הלקסיקלי הטהור, אינו מגלה כשלעצמו מוצא אזורי: ייתכן שאומץ בחוגים שונים ומגוונים — ועל כך עומד הפרק הבא.
היעדר שייכות דיאספורית קבועה לשם עברי מודרני מזמין לבחון את הסביבות השונות שבהן אימצו אותו, במקום לייחס לו מקור יחיד. העולם הספרדי ויהדות המגרב מהווים אחד מן השדות הסבירים לכך. Jacques Taïeb תיאר את החברות היהודיות של המגרב המודרני כ"עולם בתנועה", חצוי בהגירות, בעיצובים מחדש ובמגעים לשוניים עזים [Taïeb, 2000]. בחברות אלה, היהודית-ערבית עצמה נותרה ספוגה בעברית: Moshe Bar-Asher הראה את עושרו של הרכיב העברי ביהודית-ערבית האלג'יראית, ואישר כי המרכיב העברי נותר חי בלשון היומיום [Bar-Asher, 1992]. משפחה שיצאה מעולם זה ועלתה לארץ ישראל יכלה בנקל לאמץ שם כמו Bahat, שנשאב מן העברית הביתית.
ההיסטוריה הארוכה של יהודי צפון אפריקה, כפי שסיכם אותה André Chouraqui ב-Toldot ha-Yehudim be-Afrika ha-Tsefonit, מזכירה את עתיקותן ועומקן של קהילות אלה, את ניידותן ואת זיקתן לשפה הקדושה [Chouraqui, 1965]. כמו כן, העולם הספרדי במובנו הרחב — זה של היהודים, האנוסים והנוצרים החדשים ממוצא ספרדי-פורטוגלי שחקר Yosef Hayim Yerushalmi — היה יקום של שמות מרובים, שנשתנו לעיתים, תורגמו לעיתים, ושבו זהות נמשכה במשא ומתן לאורך הגלויות [Yerushalmi, 1998].
כאן באים ה"מסורת" וה"ארכיון" בשיח זה עם זה, מבלי שתמיד יחפפו: הזיכרון המשפחתי של שם עברי מודרני תובע לעצמו לרוב מקור קדום, בעוד הארכיון אינו מתעד לרוב אלא את רגע האימוץ המאוחר. מתח זה — אופייני לשמות הפטרונימיים של התחייה — אוסר לקבוע שייכות מדויקת, ומצווה לדבר על שייכויות אפשריות. השם Bahat, ניטרלי מבחינת מוצאו האזורי, יכול לשייך את עצמו לכמה מן ההיסטוריות הללו בעת ובעונה אחת.
לשאת שם, במסורת היהודית, אינו מעשה מנהלי גרידא. השם רושם את הפרט בתוך קהילה, בתוך גנאלוגיה ובתוך סדר נורמטיבי. Shmuel Trigano הראה כיצד, כבר בתורה, היחס לשם ולייחוס מתקשר למחשבה על החוק ועל מקור הקהילה המדינית [Trigano, 1991]. לאמץ שם משפחה עברי מודרני פירושו אפוא גם להשיב את האדם אל תוך רציפות זו — לא עוד על דרך ההעברה הקדמונית, אלא על דרך בחירה המבקשת להיות נאמנה למקור.
ממד זה מסביר את הלכידות של המאגר שממנו נשאב השם Bahat. אבן החן של ריצפת ארמון המלך, בספר אסתר, שייכת לסיפור של הישרדות והתהפכות גורלה של הקהילה היהודית בגולה. לבחור במילה שכזו פירושו לזמן, ולו באורח בלתי מודע, זיכרון של חוסן מינרלי, של הדר השמור תחת המבחן. המחשבה היהודית המודרנית, בשובה אל המקור העברי, ביקשה בדיוק לעשות מן המילים הקדומות משענות לזהות המסוגלת להחזיק מעמד בתוך ההיסטוריה [Chalier, 2002].
המאה העשרים, שבה פרחו שמות חדשים אלה, הייתה גם מאה האסון. זיכרון החורבן — שעליו מסרה Charlotte Delbo אחת מן העדויות הממצות ביותר [Delbo, 1970] — כבד על כל הרהור בנוגע לשמות יהודיים בני זמננו: שמות משפחה עבריים מודרניים רבים אומצו על ידי ניצולים או צאצאיהם, כחידוש זהות לאחר המחיקה. מבלי שניתן לקבוע זאת דווקא על משפחת Bahat, ההקשר הכללי מאיר את המשמעות הקיומית שיכלה לקבל, עבור רבים, העובדה של קריאה לעצמם בשם עברי.
בשונה מן השמות הדיאספוריים הגדולים, שענפיהם ניתנים למעקב על פני מאות שנים, השם Bahat שייך ברובו להווה: נושאיו הם בני זמננו, ובחברה הישראלית ובגולותיה הוא התפשט. [Q51582150 — Wikidata] מתעד את שם המשפחה כישות אונומסטית מודרנית ממוצא עברי, מבלי לקשור לו שושלת עתיקה — ומאשר בכך את אופיה הצעיר של תולדותיו המתועדות.
מודרניות זו אינה עוני. להיפך, היא מעידה כי שם זה הוא, במובהק, שם של התחייה העברית: שם שאינו מספר תחילה מאין באים, אלא מה בחרו להיות. ספרי העיון המוסמכים — [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] ו-[The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)] — ממקמים סוג זה של שמות משפחה בתוך הגל הגדול של העברת השמות לעברית, שעיצב את מרשם האוכלוסין הישראלי במהלך המאה העשרים.
ניתן אפוא, ללא חשש מטעות עובדתית, לתאר את נושא השם Bahat באופן טיפוסי כיורש של תנועה כפולה: זו של המודרניות היהודית, שהפכה את השם לאפשרי, וזו של תחיית העברית, שסיפקה את חומרו. כל טענה מדויקת יותר על יחידים מסוימים תהא, לאור המקורות המאומתים הקיימים, בגדר השערה; הספר הגדול הזה נמנע מכך, בהתאם לעיקרון לפיו אין ממלאים מעולם את החסר בארכיון באמצעות המצאה.
שם המשפחה Bahat נקרא כעמוד דחוס של ההיסטוריה היהודית המודרנית. מבחינה לקסיקלית, הוא מבוסס היטב: בהט, אבן יקרה או שיש של ריצפת הארמון המלכותי בספר אסתר, מספק שורש מקראי בעל יופי מינרלי. מבחינה אונומסטית, הוא משתלב בגל הגדול של העברת השמות לעברית שתואר על ידי [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)], [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] ו-[The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)], ואושר כשם משפחה עברי מודרני על ידי [Q51582150 — Wikidata].
מבחינה היסטורית, יש להציבו בתוך האופק המשולש של האמנציפציה ולידת היהדות המודרנית [Bourel, 2004] ; [Kriegel, 1977], של תחיית השפה והתרבות העבריות [Bechtel, 2002] ; [Baumgarten, 2002], ושל השיבה הרפלקסיבית אל המקור העברי כבסיס זהותי [Chalier, 2002] ; [Trigano, 1991]. ייחוסיו האזוריים — ספרדי, מגרבי, ים-תיכוני — נותרים מרובים ואפשריים יותר מאשר מוכחים [Taïeb, 2000] ; [Yerushalmi, 1998] ; [Chouraqui, 1965].
שם של ההווה לא פחות מאשר זיכרון של מילה עתיקה, Bahat ממחיש את האמת שהמודרניות היהודית אימצה לעצמה: ניתן לבחור לעצמך שם מאוצר השפה שלך, ולעשות מאבן מקראית את יסוד זהות חיה.
