שם המשפחה Attias, המתועד בצורות כתיב מרובות — Atias, Athias, Attia, Hatia —, נמנה עם השמות הנפוצים ביותר ביהדות הספרדית וצפון-אפריקה. התפשטותו, ממרוקו האטלנטית ועד לחופי האיגאי, משרטטת את מפת הגלות האיברית ומשכיה העות'מאניים. הענף המכונה "עות'מאני" של משפחה זו נטוע בסלוניקי, המטרופולין היהודית-ספרדית שהייתה, מן המאה הט"ז ועד המאה הכ', אחד מלבות העולם הספרדי ברוח ובדפוס [Encyclopaedia Judaica, ערך « Salonika »].
אטימולוגיית השם נותרת שנויה במחלוקת. המסורת הפילולוגית הספרדית קושרת את Attias לשורש ערבי או ספרדי-ערבי, שמא קשור לשורש המציין עיטוש ('aṭas), ואולי לשם מקום אנדלוסי; אחרים רואים בו יצירה פטרונימית שקדמה לגירוש 1492. בהעדר שטר מייסד שמר, מקורו המדויק נתון לשיקול דעתה של המלגה, וכך נתייחס אליו [Laredo, Les noms des Juifs du Maroc].
חיבור זה מבקש לשרטט את מסלולה של לינאה זו לא כגנאלוגיה סגורה — שכן ארכיון הספרדים, מפוזר בגלויות ושמוט בשרפות ובשואה, בקושי יאפשר זאת —, אלא כקבוצת כוכבים של דמויות מתועדות: מדפיסים, מתרגמים, פוסקים וסוחרי ספרים שמסלוניקי ועד Amsterdam נשאו שם אחד בשרות הספר. נבחין בקפדנות בין הנסמך על הארכיון המבוסס, הנלמד מן הרמזים, ובין מה שמוסרת הזיכרון המשפחתי, תוך סימון כל פרק לפי מעמד האמת שלו.
לפני היותו עות'מאני, היה Attias שם שמוצאו מחצי האי האיברי ומהמגרב. המסורת הספרדית, שנמסרה בעל פה ונאספה מאוחר בידי חוקרי השמות, ממקמת את המשפחה בין השושלות האנדלוסיות שגורשו על פי צווי הגירוש הקסטיליאני (1492) והפורטוגזי (1497) [Encyclopaedia Judaica, art. « Expulsion »]. חלק מנושאי השם הגיעו ככל הנראה למרוקו — לפאס, לטטואן ולסלא — שם נמנים Attias / Atias עם משפחות המגורשים, ה"מגורשים" שיצרו את האריסטוקרטיה הרבנית של הקהילות המרוקאיות.
הזיכרון המשפחתי, ריבוני כאן ובלתי ניתן לאימות באמצעות שטרות, שומר על זכר תנועה כפולה: אלה שנותרו בחוף המערבי של הים התיכון, ואלה שעלו לעבר המזרח העות'מאני, משוכים על ידי מדיניות הקליטה של הסולטאן Bayezid II ויורשיו כלפי יהודי ספרד [Encyclopaedia Judaica, art. « Ottoman Empire »]. התפצלות זו מסבירה את דו-הקיום של ענף מגרבי (שמאויית לרוב Attia) וענף אגאי (לרוב Athias או Attias), מאוחדים בשורש משותף אך מופרדים על ידי גבולות קיסריים.
ראוי להדגיש את חלק אי-הוודאות: שום מגילת יוחסין רצופה אינה מחברת בין מכלולים אלה. את מה שהמסורת מצהירה כשושלת, ההיסטוריון מקבל כסבירות אונומסטית. השם נודד בבטחה גדולה יותר מן הלינאות׳; הוא מסמן שייכות לאותו מרחב תרבותי יהודי-ספרדי הרבה יותר מאשר מוצא מוכח. משום כך אנו מסווגים פרק זה תחת משטר הזיכרון המועבר.
הבית העות'מאני של משפחת Attias אינו ניתן להפרדה מ-Salonique. לאחר 1492, הפכה העיר לעיר הגדולה היחידה באירופה שרוב תושביה יהודים, מאורגנת כפסיפס של קהילות הנושאות שמות המולדות האבודות — Castille, Aragon, Catalogne, Lisbonne, Provence [Encyclopaedia Judaica, ערך « Salonika »]. הלשון היהודית-ספרדית, הdjudezmo, שימשה כשפת הדיבור המקומית במשך ארבעה מאות שנה, והעיר התבססה כמרכז מרכזי ללימוד תלמודי, למסחר, ובמיוחד לדפוס עברי.
הדפוס העברי ב-Salonique, שנוסד כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-XVI, היה אחד הוותיקים והפוריים ביותר במזרח הים התיכון [Encyclopaedia Judaica, ערך « Printing, Hebrew »]. באקוסיסטם זה של בתי דפוס, מגיהים (magihim), מסדרי אותיות ומתרגמים, שם Attias מופיע פעמים אחדות בזיקה למלאכת הספר. בתוך מסגרת מתועדת זו יש למקם את דמותו של Yitzhak ben Moshe Attias, המוצג בכרטיס העיון כמדפיס ומתרגם שפעל ב-Salonique — תפקיד האופייני לאותה אליטה משכילה שהנגישה, באמצעות תרגום לספרדית-יהודית, את הטקסטים העבריים הגדולים לבני הקהילה שאינם שולטים בלשון הקודש [רשימה משפחתית Attias ; השווה Molho, Histoire des Israélites de Castoria].
תפקיד המתרגם ב-Salonique הספרדית לא היה שולי. יצירות מוסר, פירושים מקראיים וקומפילציות ליטורגיות נדדו בladino; המתרגם שימש גשר בין המסורת הלמדנית ובין העם. עצם העובדה שאחד מבני Attias מילא את הפונקציה הכפולה — הדפסה ותרגום — מציבת אותו בלב המסירה התרבותית הספרדית. הדיוק הביוגרפי נותר אף על פי כן תלוי בקטלוגים הביבליוגרפיים, שהם המקורות האמינים היחידים לתיארוך ולזיהוי של חיבורים אלו [Yaari, Hebrew Printing in the East].
בעולם הספרדי, הדפוס היה לרוב עניין משפחתי. בתי הדפוס עברו מאב לבן, והקולופונים — אותם רישומי סיום שבהם חתם המדפיס על יצירתו — מהווים תעודות המעמד האישי של ההיסטוריה הזו. האזכור « Yitzhak ben Moshe Attias » מעיד כבר על ייחוס: אב בשם Moshe, בן בשם Yitzhak, הרשומים בהמשכיות של אותו בית מלאכה או אותה מסורת מקצועית [notice familiale Attias].
כאן מתנהל דו-שיח בין המסורת ובין הארכיון. הזיכרון הספרדי שומר את זכרן של « משפחות הדפוס »; הביבליוגרפיות המודרניות — ובראשן אלה של Abraham Yaari ושל Meir Benayahu — מאשרות את חזרתם של שמות משפחה מסוימים לאורך הדורות של הטיפוגרפים המזרחיים [Benayahu, Hebrew Printing in Cremona et l'Orient]. השם Athias / Attias הוא מאותם שמות: ניתן למצוא אותו, בגרסאות כתיב קרובות, במספר מרכזי הספר העברי, מ-Salonique ועד Amsterdam, דבר המרמז על נטייה משפחתית מתמשכת למלאכת הדפוס.
ברם, התכנסות זו נותרת סבירה ולא מבוססת במובן המדויק של ייחוס מוכח מבית מלאכה לבית מלאכה. הומונימיה שכיחה באוֹנוֹמַסְטִיקָה הספרדית, ויהיה זה פזיז לקשור באופן מכאני כל מדפיס Attias לאותו עץ יוחסין. לפיכך, אנו מאמצים את ההשערה של תרבות משפחתית של הספר — סבירה, עקבית עם נוהגי התקופה, ומגובה בקטלוגים —, מבלי להניח שושלת רציפה שהמקורות אינם מבטיחים.
דמותו של Abraham Attias ויצירתו, Yad Avraham (״יד אברהם״), שיצאה לאור באמסטרדם, מסמנות את פסגתה המתועדת של שושלת אינטלקטואלית זו [רשומת משפחת Attias]. הכותרת עצמה, באמצעות המשחק העברי על המילה יד (״יד״, אך גם ערך מספרי המרמז על שלמות), מעגן את החיבור במסורת הגדולה של הסכומות ההלכתיות הנושאות את שם מחברן.
אמסטרדם, במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, הייתה בירתו המערבית של הספר העברי, שם מימנה קהילת ה״פורטוגזים״ — ספרדים שמוצאם בקונברסוס שחזרו ליהדות — בתי דפוס בעלי רמה טיפוגרפית שאין בה אחיזה [Encyclopaedia Judaica, ערך ״Amsterdam״]. עצם פרסומה של סכומת הלכה ספרדית על ידי בן משפחת Attias במקום זה, מחבר בצורה אורגנית את שני הקטבים של הגולה הספרדית: המזרח העות׳מאני, שומר מסורת אנדלוסיה, והמערב ההולנדי, חלון הראווה העריכתי של אותה מסורה. Yad Avraham נראה אפוא כגשר בין Salonique לאמסטרדם, בין הזיכרון החי לבין הדפוס המופץ ברחבי אירופה.
יצירת הלכה ספרדית נחשבת לחלק ממורשתו של Shulḥan Aroukh של Joseph Caro, קודקס הייחוס של היהדות, שאף הוא פרי הגלות האיברית ונכתב בחלקו על אדמת האימפריה העות׳מאנית [Encyclopaedia Judaica, ערך ״Caro, Joseph״]. בחיבורו סכומה, העמיד Abraham Attias את עצמו כיורש ומעביר של בניין משפטי זה, שנועד לעגן את הפרקטיקה הדתית של הקהילות. אמינותו המבוססת של פרק זה נשענת על עצם קיומו של החיבור המודפס — חפץ מוחשי שניתן לאתרו בקטלוגי הביבליוגרפיה העברית, מעבר לפערים הביוגרפיים הנוגעים לאישיותו של המחבר.
המסלול של Attias ממחיש חוק כללי של הדיאספורה הספרדית: תנועת האנשים, הספרים והשמות בין מוקדים מרוחקים. מצד אחד, הענף העות'מאני, השרוש בסלוניקי, חי ביקום של djudezmo, תחת סמכותם של הרבנים הגדולים של העיר ובקצב לוח השנה של הקהילות [Encyclopaedia Judaica, art. « Salonika »]. מצד שני, נושאי השם כבשו את המערב — Amsterdam, וכן Livourne, Venise ו-Hambourg — נמלים שבהם שגשגו המסחר והדפוס הספרדיים.
השם Athias ידוע לתהילה ב-Amsterdam, שם הוציאה לאור משפחת דפסנים מפורסמת הנושאת שם זה, במאה ה-XVII, בתנ"כים עבריים בעלי שם עולמי [Encyclopaedia Judaica, art. « Athias »]. הקרבה הגרפית והפונטית עם Attias של סלוניקי מזמינה לתהות על קשרים אפשריים — מבלי שהארכיון יאפשר להכריע. זהו בדיוק המקום שבו הזיכרון (החולם על משפחה אחידה מעבר לימים) וההיסטוריה (הדורשת ראיה) נפגשים ומדייקים זה את זה.
במקום אחדות גנאלוגית שאינה ניתנת להוכחה, יש ספק לדעת כי מדובר באחדות של תפקוד ותרבות: בכל מקום שבו נוצר הספר העברי, היו Attias / Athias נוכחים, כאילו הפך השם, במהלך הדורות, לחתימה של מלאכת בתי הדפוס הספרדיים. התכנסות זו — סבירה, מרמזת, אך לא הוכחה מוצא אחר מוצא — מצדיקה את משטר ההצטלבות שתחתיו אנו מציבים פרק זה.
גורלה של הענף העות'מאני של משפחת Attias מגיע לקיצו בטרגדיה שפקדה את Salonique. הקהילה היהודית-ספרדית, עשירה בכמה מאות שנות היסטוריה, הושמדה כמעט כולה בתקופת השואה: כמעט כל יהודי העיר גורשו ל-Auschwitz-Birkenau בשנת 1943 ושם מצאו את מותם [Encyclopaedia Judaica, art. « Salonika »]. עמם נעלמו ארכיונים, ספריות, פנקסי קהילה — ועם הזיכרון בעל-פה של זכרונות משפחתיים שדבר לא העלה על הכתב.
אסון זה מסביר במידה רבה את הפערים התיעודיים המאפיינים כל גנאלוגיה ספרדית מ-Salonique, לרבות זו של משפחת Attias. מה שנותר משתמר בכתבים מודפסים — שרידים חומריים שנשמרו מחוץ לעיר —, בעבודותיהם של חוקרים כ-Joseph Nehama ו-Michael Molho שהקדישו את חייהם להיסטוריה של ישראלי Salonique [Nehama, Histoire des Israélites de Salonique ; Molho, In Memoriam], ובמפעלות השחזור הדיגיטלי העכשוויים של הזיכרון הספרדי.
לשחזר היום את שושלת Attias הוא אפוא מעשה של זיכרון מוצל: לאסוף קולופונים, להצליב ביבליוגרפיות, לקבץ מסורות משפחתיות ששרדו. המעמד הסביר של פרק זה משקף מציאות זו: העובדות הגדולות — מרכזיותה של Salonique, השמדת קהילתה — מבוססות היסטורית, אולם גורלם המדויק של צאצאי Attias, פיזורם בין ישראל, צרפת, יבשת אמריקה ומקומות אחרים, אינו ניתן לשחזור אלא בשברים ובמסקנות.
משפחת Attias (העות'מאנית) אינה נותנת עצמה לכליאה בתוך עץ יוחסין לינארי. היא מתגלה דווקא כקונסטלציה: שם שנולד בספרד של ימי הביניים, נישא על כנפי הגלות אל המגרב ואל האימפריה העות'מאנית, ומשויך שוב ושוב לאציל שבמלאכות התרבות הספרדית — מלאכת הספר. מ-Yitzhak ben Moshe Attias, מדפיס ומתרגם מסלוניקי, ועד Abraham Attias, מחבר ה-Yad Avraham שיצא לאור באמסטרדם — שאיפה אחת מצטיירת ומתגבשת: להעביר, לתרגם, להדפיס, לקדֵּף את ההלכה הספרדית.
היושר ההיסטורי מחייב להבחין בין שלוש שכבות. השכבה המבוססת — קיום הספרים המודפסים, מרכזיותה של סלוניקי, האסון של 1943 — נשענת על ארכיון ומחקר. השכבה הסבירה — תרבות הספר המשפחתית, הקשרים בין החוף העות'מאני לחוף המערבי — נגזרת מקרינתם ההדדית של עדויות מתכנסות. השכבה ההמסורה לבסוף — המוצא האנדלוסי, הרצף הדורי — שייכת לזיכרון שהגלות וההשמדה הותירוהו חסר ופגום.
הספר הגדול הזה לא ביקש למלא את החסרים בכוח ההמצאה. הוא העדיף לקרוא להם בשמם, שכן כבודה של שושלת שנחרבה מתקיים גם באמת של מה שניתן, או שאין בידינו, לקבוע לגביה. שם Attias נותר אפוא, לאורך הדורות, עד לנאמנות לספר — נאמנות שמעבר לשריפות ולגירושים ממשיכה לקרוא אל הזיכרון ואל הלימוד.
