הכינוי Amgar שייך לאוסף השמות שנשאו יהודי מרוקו, מאגר אונומסטי שעושרו משקף את העומק ההיסטורי ואת גיוון הקהילות הישראליות של מגרב המערבי. שמות אלה, שנסקרו בין היתר על ידי Abraham I. Laredo בחיבורו המקיף, מהווים מקור תיעודי מרכזי לחקר הלינאות היהודיות המרוקאיות, שכן הם נושאים בחובם את עקבות השכבות הרצופות של ההתיישבות: שכבת בסיס ילידית ברברית, תרומות מזרחיות קדומות, ולבסוף גל הגולים הספרדים שבאו מחצי האי האיברי לאחר שנת 1391 ולאחר מכן 1492 [Les Noms des Juifs du Maroc].
השם Amgar נושא מאפיינים המשייכים אותו בבירור לתחום הלשוני האמאזיגי (הברברי), ולא לאונומסטיקה ההיספנית של הMegorashim — מגורשי ספרד. מאפיין זה הופך אותו לעד יקר ערך של הרכיב העתיק ביותר של היהדות המרוקאית, זה של הToshavim — ה"תושבים", היהודים הילידים שנטועים בארץ עוד בטרם הגיעו הספרדים — שלשונם היומיומית, ארגונם החברתי ומנהגיהם היו ספוגים עמוקות בעולמה הברברי של האטלס, האנטי-אטלס ועמקי הפרה-סהרה.
הספר הגדול הזה מבקש לשחזר, בזהירות ובכנות, את מה שהארכיון, המחקר האונומסטי והמסורת מאפשרים לקבוע או לשער בנוגע ללינאה Amgar. במקומות שבהם התיעוד חסר — נציין זאת במפורש; במקומות שבהם רק המסורת מדברת — נבחין בקפידה בין הזיכרון להיסטוריה. נצעד מן האטימולוגיה של השם אל הסביבות הגאוגרפיות והחברתיות שבהן הוא עשוי היה להשתרש, ומשם אל התמורות הגדולות של המאות התשע עשרה והעשרים, שפיזרו — כמו כה רבים אחרים — את נושאי כינוי משפחה זה מן המרוקו אל ישראל, צרפת ועולם חדש.
השם Amgar קשור, בצורתו הממשית, לאוצר המילים האמאזיגי. בברברית, השורש m-g-r ונגזרותיו מפנים למושגים הקשורים לקציר, לאסיף ולרעיון השיבה לגיל הזקנה או הבכורה. המונח amɣar (המתועתק לעיתים amghar או amgar) מציין באופן מסורתי את ה"זקן", ה"קדמון", ה"ראש" או ה"נכבד" — זה אשר בגלל גילו וסמכותו עומד בראש הקהילה הכפרית. בחברות האמאזיגיות של הרי האטלס, ה-amghar היה דמות המנהיג הנבחר או המוכר, נאמן המנהג ובורר המחלוקות. השם אפשר שציין במקורו ראש משפחה או קהילה, זקן מכובד, בטרם התקבע כשם משפחה תורשתי [Les Noms des Juifs du Maroc].
אטימולוגיה ברברית זו אינה יוצאת דופן באונומסטיקה היהודית המרוקאית. חלק ניכר מהשמות שנשאו יהודי מרוקו נגזר מהשפה ומהסביבה האמאזיגית, ומעיד על עתיקות ההתיישבות הישראלית באזורים הכפריים וההרריים של הארץ, הרחק מעבר לערים הגדולות של הצפון שעליהן טבועה החותמת הספרדית. יהודי עמקי הסוס, הדראא, הטודגהא והזיז חיו בסביבה שבה הברברית הייתה השפה המדוברת, ואין זה מפתיע ששמות משפחתם שמרו על עקבותיה [Les Noms des Juifs du Maroc].
ואולם יש לנהוג בזהירות בכל הנוגע לשחזור אטימולוגי חד-משמעי. שמות מועברים, משתבשים ומתעצבים מחדש לאורך הדורות והתעתיקים — העבריים, הערביים, ולאחר מכן הלטיניים על ידי המינהל הקולוניאלי הצרפתי. הדמיון הצורני בין Amgar לבין Amghar מעודד לתת עדיפות להשערה הברברית של ה"ראש" או ה"זקן", אך אפילו כתיב השם עצמו אפשר שהשתנה ממרשם למרשם ומסופר לסופר. משום כך על הניתוח האונומסטי להישען תמיד, ככל שהדבר ניתן, על תיעוד ארכיוני ועל קטלוגי עיון, ולא על הדמיון הצלילי בלבד [Les Noms des Juifs du Maroc].
כדי להבין את שושלת Amgar, יש להציבה בתוך המכלול הרחב של יהודי המרוקו הילידים — התושבים — שנוכחותם בארץ מתועדת מאז העת העתיקה. עוד בטרם הגיעו מגורשי ספרד, חיו קהילות יהודיות מפוזרות בכפרים, באחות ובמסיבי ההרים, לעיתים קרובות בסימביוזה כלכלית עם השבטים הברבריים שבסביבתן. יהודים אלה דיברו ברברית, נשאו שמות ברבריים או ערבית-ברבריים, ועסקו במלאכות המשלימות את אלו של האוכלוסייה המוסלמית המקומית: צורפות, עיבוד מתכות, עיבוד עורות, רוכלות ומסחר קטן.
שם משפחה ממוצא אמאזיגי כגון Amgar עולה בקנה אחד עם היסטוריה ארוכה זו. ככל הנראה הוא מציין משפחה הנובעת מיהדות הכפר וההר, השונה בתרבותה החומרית ובלשונה מן הקהילות הספרדיות העירוניות של Fès ,Tétouan ו-Tanger. יהודי דרום מרוקו הדוברי ברברית היוו עולם בפני עצמו, שארגונו הקהילתי, מסורותיו הליטורגיות ומנהגיו המשפטיים הציגו מאפיינים יוצאי דופן — שנשארו מוכרים רק במעט עד שבאו חוקרי האתנוגרפיה וההיסטוריה של המאה העשרים וגילום.
המבנה החברתי של קהילות אלה נשען על איזון עדין בין חסות לתלות. המשפחות היהודיות חיו לרוב תחת משטר הדִּ'מָּה — מעמד הנתין הלא-מוסלמי — ורבות מהן היו קשורות לחסינים שבטיים שערבו לביטחתן תמורת שירותים ומסים. בהקשר זה, שם שמשמעותו "הראש" או "הזקן" נושא הד מיוחד: הוא עשוי לציין משפחה שאחד מאבותיה מילא תפקיד של אחריות קהילתית, או שמעמדה הבדיל אותה בתוך הקבוצה. פרשנות זו נותרת עם זאת היסק הנגזר ממשמעות השם בלבד, ולא עובדה מתועדת לגבי שושלת ספציפית; ואנו מציגים אותה ככזו [Les Noms des Juifs du Maroc].
קביעת העיגון הגאוגרפי המדויק של שושלת Amgar מחייבת צליבה בין אטימולוגיית השם לבין הפיזור הידוע של אוכלוסיות יהודיות דוברות ברברית. מוצאו האמאזיגי של שם המשפחה מוביל באופן טבעי לדרום מרוקו: עמקי האנטי-אטלס, אזור הסוס סביב Taroudant, האואזות הפרה-סהאריות של Draa, Todgha ו-Tafilalet, וכן העמקים הגבוהים של הגרנד אטלס. באזורים אלה שמרה התרבות היהודית הברברופונית על עצמה בצורה הטובה ביותר, ושם מצויות שמות המשפחה ממוצא אמאזיגי בצפיפות הגבוהה ביותר [Les Noms des Juifs du Maroc].
יש להביא בחשבון, עם זאת, את גלי ההגירה הפנימית הגדולים שסימנו את ההיסטוריה היהודית המרוקאית. החל מהמאה התשע-עשרה, ועוד יותר עם הפרוטקטורט הצרפתי שהוקם בשנת 1912, גלות כפרית נרחבת הובילה משפחות יהודיות רבות מהכפרים וההרים לערים הגדולות: Marrakech, שער הדרום וצומת הדרכים השיירתיות, אך גם Casablanca, שה-mellah ורבעיה החדשים קלטו עשרות אלפי מהגרים יהודים שבאו מכל רחבי הארץ. סביר אפוא שמשפחה הנושאת שם ממוצא דרום-מרוקאי כגון Amgar נמצאת כבר מסוף המאה התשע-עשרה הן בערשׂה הכפרי הן בצבירות העירוניות הגדולות שאליהן הגרה.
נמל האוקיאנוס האטלנטי Essaouira (Mogador), שנוסד במאה השמונה-עשרה ורכש במהרה קהילה יהודית נכבדת, מילא תפקיד מיוחד כגשר בין פנים-הארץ של הסוס לבין הסחר הבין-לאומי הגדול. המשפחות היהודיות מהדרום מצאו בו הזדמנויות כלכליות וקשרים קהילתיים. אף שתיעוד ספציפי אינו מבסס זאת עבור שושלת Amgar, סביר שחלק מחבריה השתתפו בתנועה זו לעבר הערים החוף, כדוגמת משפחות רבות שיצאו מחיק היהדות המרוקאית הדרומית. השערות מיקום אלה, העקביות עם האטימולוגיה וההיסטוריה הכללית, יש לראות בהן כסבירות ולא כמוכחות, בהיעדר מסמכים נומינטיביים הזמינים כאן [Les Noms des Juifs du Maroc].
חיי המשפחות היהודיות בדרום מרוקו, הסביבה שבה שמו של Amgar נטוע כנראה את שורשיו, התארגנו סביב בית הכנסת, הלימוד ורקמה צפופה של מקצועות מיוחדים. המסורת המועברת בקהילות שמקורן באזורים אלה מזכירה אומנים וסוחרים שמיומנותם הייתה ידועה לשם: צורפים ותכשיטנים שעיבדו את הכסף של התכשיטים הברבריים, נפחים, סנדלרים, חייטים, וכן רוכלים שסיירו בשווקים משבט לשבט וסוחרים שהבטיחו את תנועת הסחורות בין הנאות, ההרים והחוף.
מסירת המסורת הדתית תפסה מקום מרכזי. הקהילות בדרום קיימו ישיבות צנועות אך עיקשות, רבנים ודיינים שדאגו לאכיפת ההלכה, וחיים ליטורגיים עזים המתוזמנים לפי לוח המועדים. פולחן הקדושים — ההילולא, עלייה לרגל שנתית לציון קברו של רב מקודש — היווה מאפיין בולט של הדתיות העממית היהודית-מרוקאית, שנחלקה לעיתים עם השכנים המוסלמים. דבקות זו בקדושים המקומיים עיצבה את הלוח ואת הגאוגרפיה הקדושה של המשפחות, שעלו לרגל לקברי הדמויות המקודשות ביותר באזור.
כאן, זיכרון והיסטוריה משיבים זה לזה: הסיפורים המשפחתיים המועברים בעל-פה בבתי המשפחות ממוצא דרום-מרוקאי מוצאים הד בעבודות האתנוגרפיה וההיסטוריה שתיעדו קהילות אלה במאה ה-XX. אולם, בהיעדר מקורות נומינטיביים הייחודיים ללינאז' Amgar, הפרטים הנוגעים למקצועותיו, לדמויותיו הרבניות או למקומות הדבקות שלו שייכים למסורת הכללית של הקבוצה ולא לביוגרפיה משפחתית מאושרת. אנו מביאים אותם כמורשת קולקטיבית מועברת, תוך ציון שיישומם המדויק ללינאז' זה נותר היסק זהיר [Les Noms des Juifs du Maroc].
הקמת הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 מהווה נקודת מפנה מכרעת בתולדות שמות היהודים המרוקאים, ובכלל זה שם משפחה כדוגמת Amgar. הממשל הקולוניאלי, שביקש לערוך מפקד אוכלוסין, להקים פנקסי מרשם אזרחי ולהנפיק תעודות זהות, תרם לקיבוע בכתב של שמות משפחה שאיות שאיותם לא היה קבוע עד אז, ונע בהתאם לשיקול דעתם של הסופרים העבריים והערביים. בתקופה זו תועתקו שמות אבות רבים לאותיות לטיניות לפי קונבנציות שונות, וזו הסיבה למגוון הכתיבים שניתן לעיתים להיתקל בהם עבור שם זהה.
תקופה זו מאופיינת גם בהאצת העיור והרחבת הגישה לחינוך בקרב יהודי מרוקו. רשת בתי הספר של Alliance israélite universelle, שהיתה נטועה בערים הראשיות, הפיצה את השפה הצרפתית ופתחה אפיקים מקצועיים חדשים. המשפחות שמוצאן מהעולם הכפרי והברברופוני, עם התיישבותן בערים, השתלבו בהדרגה בתרבות עירונית שבה הצרפתית והערבית הדיאלקטית גברו על הברברית. שם המשפחה ממקורו האמאזיגי נותר אז כסמן זהות וזיכרון, עד לשורשים עמוקים בדרום מרוקו, אף שנושאיו חיו מעתה בCasablanca, בMarrakech או בRabat.
האונומסטיקה המלומדת, שיצירתו של Abraham I. Laredo מהווה בה את המונומנט האנציקלופדי המרכזי עבור מרוקו, נמצאת בלב מאמץ זה של תיעוד וניתוח. באיסוף שמות יהודי מרוקו, סיווגם ופירושם, איפשר מחקר זה לשמור את הזיכרון של מורשה אונומסטית שנשקף לה פיזור בשל גלי ההגירה הגדולים של המאה ה-20. לקורפוס המבוסס הזה יש לפנות בראש ובראשונה בכל חקר רציני של שם אב כגון Amgar, ולא לשחזורים בלתי ודאיים או למסורות שלא אומתו [Les Noms des Juifs du Maroc].
אמצע המאה העשרים טלטל עד היסוד את גורלן של המשפחות היהודיות המרוקאיות. הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, אי-הוודאות שליוו את עצמאות מרוקו בשנת 1956, ולאחריהן הקשיים הכלכליים והמתחים האזוריים — כל אלה הולידו גלות המונית. במרוצת כמה עשורים בלבד, עזבה הרוב המוחלט של יהודי מרוקו את הארץ, בתנועת הגירה שריקנה את עולם המלאח'ים וקהילות הכפרים בדרום. המשפחות הנושאות את מורשת היהדות הברברופונית, שממנה שייכת ככל הנראה הלינאג' Amgar, נפוצו לכיוון ישראל — שם השתקעו בעיקר בעיירות הפיתוח ובפריפריה העירונית — לכיוון צרפת, בראש ובראשונה בParis, בMarseille ובערי המטרופולין הגדולות, וכן לעבר קנדה — ובפרט Montreal — ויעדים אחרים בעולם המערבי.
פיזור זה שינה את פניה של הזיכרון המשפחתי. השם, הנישא מעתה הרחק מערשו האטלסי, הפך לאחד השרידים המוחשיים הבודדים של מוצא דרום-מרוקאי, ורבים העבירו אותו לדורות הבאים עם תחושה עמומה של עתיקוּתו — מבלי שהידע המדויק על אטימולוגיה ברברית יישמר תמיד. הדורות החדשים, שנולדו בישראל, בצרפת או בצפון אמריקה, מגלים לפעמים מחדש את הנחלה הזו דרך המחקר הגנאלוגי, החקר האונומסטי ועבודת הזיכרון שמובילות מוסדות ועמותות המוקדשים לשמירת המורשת היהודית-מרוקאית.
כיום, לאחות מחדש את חוט לינאג'ה כמו Amgar מחייב לשלב מספר מקורות: הקטלוגים האונומסטיים שנוסדו, ובראשם חיבורו של Laredo; פנקסי מצב האזרחי והארכיונים הקהילתיים כשהם נגישים; והמסורת בעל-פה הנאספת מפי המשפחות. מהלך זה, הדורש סבלנות ודקדקנות, מאפשר להחזיר לא ביוגרפיה רצופה — שהתיעוד הקיים אינו יכול לספקה — אלא מסגרת היסטורית סבירה, הנשענת על ניתוח השם ועל הידע הכללי בדבר הקהילות שמהן הוא יצא [Les Noms des Juifs du Maroc].
בסיומו של מסע זה, מצטיירת לינאז' Amgar פחות כגנאלוגיה מתועדת במדויק, ואחת כעדה להיסטוריה קולקטיבית: זו של היהדות הברברופונית של מרוקו, השרשות מימים ימימה בעמקים ובהרי הדרום, המובחנת בלשונה ובתרבותה מן הקהילות הספרדיות העירוניות שבצפון. הניתוח האונומסטי מזמין לקשור את השם לשורש האמאזיגי amghar, "הזקן", "הראש", "הנכבד" — משמעות המשייכת מלכתחילה את המשפחה לעולם הToshavim, יהודי מרוקו הילידים שנוכחותם קדמת בכמה מאות שנים לבואם של גולי ספרד [Les Noms des Juifs du Maroc].
נזהרנו, לאורך כל ספר זה, להבחין בין המבוסס — האטימולוגיה הברברית, קיומה של יהדות כפרית דרומית, תנועות ההיסטוריה הגדולות של הפרוטקטורט ושל הגלות בת-זמננו — לבין מה שנותר בגדר סביר או משוער, בהיעדר מקורות נומינטיביים: מיקומו המדויק של מוצא המשפחה, המקצועות ודמויותיה הפרטיקולריות של הלינאז', ומסלולה המדויק דרך הערים ותפוצות הגולה. יושר אפיסטמי זה הוא תנאי הכרחי לעבודת זיכרון אמיתית, המכבדת כאחת את המסורת המועברת ואת דרישות המחקר.
יהי רצון שהספר הגדול הזה יזמין את הצאצאים ואת החוקרים להמשיך בחקירה, בהתמודדות בין ניתוח השם לבין הארכיונים ועדויות-הפה, למען זיכרון לינאז' Amgar — כמו זה של כה רבות ממשפחות ישראל במרוקו — לא יאבד בגלל הפיזור, אלא ימצא בכתב עוגן של קיימא.
