מעטים הם שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה המשלבים בצורה כה הדוקה בין שורשים גאוגרפיים לצפיפות סמנטית כשמו של Amar. המתועד לאורכו של המגרב כולו — מאורניה ועד לשולי המדבר, מקונסטנטין ועד לתוניסיה ולמרוקו — הוא נמנה בין השמות הנפוצים והעתיקים ביותר בקהילות ישראל באזור. הפצתו הרחבה הופכת אותו פחות לסמל של בית אחד ויחיד, ויותר לסמל של קבוצת לינֵאות, מפוזרות אך קשורות זו לזו באותו שורש אונומסטי.
קריאת השם מכוונת מיד לתחום הערבי. שם Amar הוא ממקור ערבי ומציין מתמיד, נאמן, בנאי או חקלאי; הוא יכול גם לציין "מבוגר" בערבית [Dafina, Les noms des Juifs du Maroc]. פוליסמיה זו — מן ההתמדה ועד לבניין, מן הנאמנות ועד לאריכות הימים — אינה אדישה: היא מתווה שדה של ערכים שסביבו יכולה זהות משפחתית להיבנות ולהיות מועברת מדור לדור. החיבור שלפנינו מציע לשחזר, מתוך הכלים המלומדים של האונומסטיקה היהודית-מגרבית ועבודות ההיסטוריה של הקהילות, את מה שניתן לבסס, להניח או לשמור מן המסורת בכל הנוגע ללינֵאה Amar. הוא מבחין בקפידה בין מה שנשען על הארכיון המתועד לבין מה שנובע מן הזיכרון המועבר, מבלי לערבב ביניהם.
נקודת המוצא לכל חקירה של שמות משפחה יהודיים מצפון אפריקה נותרת יצירתו המכוננת של Maurice Eisenbeth, כומר וּדמוגרף, שמילונו משנת 1936 מהווה את יסוד הדיסציפלינה [Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique]. הערך הייחוסי הצמוד לשם Amar מונה שבע וריאנטות איות של שם המשפחה וממפה את התפרסותו באזורים היהודיים הגדולים של המגרב: אלג'יריה, Constantinois, Oranie, סהרה, מרוקו ותוניסיה. ריבוי זה של צורות כתיב אינו מקרה של עט: הוא מעיד על תמלול של אותה שורש דרך מספר מערכות כתב — עברית, יהודית-ערבית, ולאחר מכן לטינית בהקשר הקולוניאלי — כשכל אחת מטילה את מוסכמותיה שלה.
האטימולוגיה הערבית נתונה בקונסנזוס בין חוקרי שמות. הרפרטוארים שנוסדו בעקבות עבודותיהם של Laredo ושל Toledano מקשרים את השם לשורש העיצורי הערבי ע-מ-ר, עשיר במשמעויות משלימות. Amar, שם ממוצא ערבי (ʿamâr), מציין אדם עיקש, נאמן, בונה, חקלאי, ויכול גם לציין "מבוגר" [Yad beYad]. אותה שורש מזינה משפחת שמות משפחה קרובים שהרפרטוארים נוטים לסווג סביב Amar: Ould-Ameur מציין את בנו של Ameur, וריאנטה של שם הפרט Amar (ʿamâr, זה שבונה, שחיים לו חיים ארוכים); Benamar משמעו בן Amar, שם ערבי (ʿamâr) שפירושו בונה, מייסד [Geneanet]. הקרבה לצורה הסמוכה Ammar, הנובעת משורש שונה בחלקו, מסבירה כמה בלבולי כתיב שהקטלוגים מנסים להבהיר.
יש לציין כאן דקות מתודולוגית. שם משפחה אחד, בעולם היהודי כבעולם המוסלמי, עשוי להכיל אטימולוגיות מתחרות. הרפרטוארים מציינים כי השם Amar מתועד גם הוא, באזורי תרבות רחוקים, עם משמעויות שאין להן קשר — ובפרט משמעות של "שלום" או "אריכות ימים" לפי המסורת הקולטת. לפי ערך המוקדש לבנו של רבי Shemouel, זה חב את שמו, שמשמעו "שלום" בעברית, לתוצאה המאושרת של מחלוקת מרה בין רבנים [Moreshet Morocco]. קריאה מיעוטית זו, הקשורה לאפיזודה מוגדרת, אינה סותרת את האטימולוגיה הערבית הדומיננטית: היא ממחישה, להפך, את האופן שבו מסורת משפחתית עשויה, בדיעבד, לקרוא משמעות חדשה לשם שהתקבל. עבור הלִינְיָה המגרבית, שורשה הערבי של הבנייה והעקשנות הוא זה שמתבסס כסביר ביותר.
מפת התפוצה של שם Amar מכסה כמעט במלואה את אזור הישוב היהודי במגרב, מה שממקם אותו בין שמות המשפחה הנפוצים ביותר באזור. הרשומה האונומסטית הסמכותית, המבוססת על המילון של Eisenbeth, מתעדת אותו בו-זמנית באלג'יריה — לב אזורי אוראן וקונסטנטין —, בנאות המדבר של הסהרה, במרוקו ובתוניסיה. נוכחות-כל זו יש לה השלכה מתודולוגית מכרעת: היא אוסרת להניח מוצא אחד ויחיד. יש לתפוס את Amar כשם פוליגנטי, שאומץ באופן עצמאי במספר מוקדים, כל אחד שתול בנופו שלו.
בתחום המרוקאי, השם שייך לגרעין הקדום של שמות המשפחה היהודיים-ערביים, לצד שמות שסקרם Laredo בעבודתו המסודרת [Les Noms des Juifs du Maroc]. הוא נמצא בייחוד במרכזים הגדולים של החיים היהודיים המסורתיים — פאס, מכנאס, מרקש — אך גם ברקמת הקהילות המחוזיות. פורומי הזיכרון המשפחתי שמרו על עדות לנוכחות עירונית זו: בני משפחת Amar מחוּפשים במכנאס, בעוד שצאצאים אחרים מזכירים Jacob Amar שנולד בקזבלנקה בשנת 1935 [Dafina, forums]. עדויות אלה, אף שאינן בעלות ערך ארכיוני, מאשרות את רציפותו של שורשים עירוניים עד למאה ה-XX.
בתחום התוניסאי, השם נכלל ברפרטואר שחקר Paul Sebag, שיטתי את מוצאי ומשמעויות שמות המשפחה של הקהילה [Les noms des Juifs de Tunisie]. בתחום האלג'יראי לבסוף, הנוכחות בקונסטנטין, אוראן ובאזורי הסהרה שייכת לתחום המיוחד של Eisenbeth, שכתב באלג'יר והיה לו גישה לרשומות מרשם האזרחי המקומי והישראלי. נוכחות השם עד לנאות המדבר הסהריים היא בעלת משמעות: היא מזכירה שהיהדות המגרבית לא הייתה חופית בלבד אלא גם עמוקות יבשתית, נוכחת על דרכי השיירות של הדרום שבהן מילאו המסחר והמלאכה היהודיים תפקיד עתיק. כפי שמזכירות הסינתזות הגדולות של ההיסטוריה, הנוכחות היהודית במגרב היא קדומה והשתרעה הרבה מעבר לערי החוף בלבד [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord] ; [Iancu, Juifs et judaïsme en Afrique du Nord dans l'Antiquité et le haut Moyen-Âge].
המאפיין הבולט ביותר של תיק Amar הוא ריבוי צורותיו הכתובות. ספירת שבע גרסאות כתיב על ידי Eisenbeth משקפת תופעה מבנית באונומסטיקה היהודית-מגרבית, שבה שם בעל-פה יחיד מתגבש למספר כתיבים בהתאם לתקופה, לסופר ולשפת התמלול.
הקו הראשון של הוויאציה מנגיד את Amar לאומר Amor. המאגרים מתייחסים אליהם במפורש כשם אחד ויחיד: «Amor : voir Amar» [Harissa]. שוויון ערך זה משקף תנודה תנועתית פשוטה בהגיית השורש — התנועה הקצרה של הערבית מתועתקת פעם כ-a ופעם כ-o בתמלולים המערביים. הקו השני עוסק בצורות הפטרונימיות הנגזרות — Benamar, «בן Amar» — המקבעות את הייחוס בתוך השם עצמו, וכטלוגים מצרפים אותן לאותו גזע סמנטי [Geneanet].
קו שלישי של ויאציה, עדין יותר, נוגע לגבול עם השם Ammar, בעיצור מוכפל. אף שהוא קרוב מבחינה גרפית, הוא נובע לעיתים משורש נבדל המרמז על אריכות ימים שמעניק האל, כפי שמציינת המסורת הלקסיקוגרפית: Mammar, יליד צפון אפריקה, הוא כינוס של שם הפרט Mouammar (muʿammar, זה שהאל מעניק לו חיים ארוכים) [Geneanet]. האיסוף המלומד שואף כאן להבחין בין מה שבשימוש נטה להתערבב. זוהי בדיוק מעלתם של מילוני האונומסטיקה — להכניס סדר בריבוי זה: עבודותיו של Joseph Toledano המשיכו ושכללו את מאמץ הסיווג הזה בהיקף כלל שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה [Une histoire de familles]؛ [Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord]. לקח המתודה ברור: מאחורי גיוון הכתיבים עומדת אחדותו של שורש, ואמינות למקור הבעל-פה חשובה יותר מן האות.
הפצתו הרחבה של השם Amar מלווה, בקהילות אחדות, בהופעתן של דמויות רבניות ובעלי שם. כאן נענות זו לזו המסורת והארכיון — לעיתים מאשרות אחת את השנייה, לעיתים מחייבות זהירות. הרשימות האונומסטיות נוטות לשייך, כאשר הדבר ידוע, אישיות דתיות או קהילתיות ללינאות הגדולות, ו-Amar אינו יוצא מן הכלל. ברם, ראוי להסתפק במה שהמקורות מאפשרים לבסס, תוך ציון ברור של אי-הוודאות במקום שהיא נותרת.
הזיכרון המרוקאי שומר את זכרם של נושאי השם שהיו שותפים לחיים המוסדיים של הקהילות. הדמות המתועדת ביותר היא זו של David Amar, שחקן מרכזי בחיי היהדות המרוקאית באמצע המאה העשרים. לפי המסורת המועברת בקובצי הזיכרון הקהילתי, פעולות מועצת הקהילות הושהו, ו-David Amar נאלץ לעזוב את Maroc בבהילות, עד שנקה מן ההאשמות שיוחסו לו [Moreshet Morocco]. פרשה זו, המשתלבת בהקשר המתוח שלאחר העצמאות, ממחישה את תפקיד התיווך ואת חשיפתם של נכבדי ישראל במרוקו שבה ועיצבה עצמה. היא שייכת לרובד שבו עדות מועברת נפגשת עם עובדות מוסדיות שניתן לאמתן, מבלי שהארכיון ביסס אותה עדיין לגמרי.
מעבר לדמות זו, נוכחותם של רבנים, דיינים ולמדנים הנושאים את השם Amar במרכזי הדעת של המגרב — Fès, Meknès, Tunis, Constantine — נחשבת חלק מן התנועה הרחבה של היצירה הספרותית והמשפטית היהודית-ערבית שחקר Joseph Chetrit [Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco]. ואולם, יש להיזהר מייחוס מכני לשושלת אחת של כלל הנושאים את אותו שם: תדירותו הגבוהה של השם מרבה את נושאיו מבלי שניתן תמיד להוכיח קרבה ביניהם. מן הזהירות נדרש אפוא לראות בדמויות אלו אבני-דרך אפשריות של היסטוריה משפחתית מגוונת, ולא חוליות בשרשרת גנאולוגית אחת ורציפה.
גורלן של לִינְיוֹת Amar במאה העשרים משקף את גורלם של יהודי צפון אפריקה בכללותם: קהילה עתיקה שנתקלה במהפכות של הקולוניזציה, המלחמה, ולבסוף הגלות המונית. תחת משטר Vichy, יהודי המגרב — באלג'יריה בעיקר, אך גם במרוקו ובתוניסיה שתחת הפרוטקטורט — סבלו מביטול זכויותיהם וממכלול צעדי הדרה, שמישל Abitbol תיעד ורשם בפירוט [Juifs d'Afrique du Nord sous Vichy]. משפחות Amar, הפזורות בשלוש המדינות, נפגעו בהכרח מקריסה זו של המעמד המשפטי, ובמיוחד באלג'יריה, שם שלל ביטול צו Crémieux מן היהודים את הנתינות הצרפתית.
העשורים שלאחר מכן היו עשורי היציאה הגדולה. השגת העצמאות של מדינות המגרב שינתה מן היסוד את מצבן של הקהילות: מאז עצמאות ארצות המגרב, הלכו הקשרים בין יהודים לערבים ורופפו, בייחוד במרוקו ובתוניסיה [Yad beYad]. את היקף הנסיגה ניתן לקרוא מתוך הנתונים המרוקאיים: יותר מ-400,000 יהודים חיו במרוקו באמצע המאה הקודמת; כיום הם פחות מ-3,000 [Dafina]. ליניות Amar הלכו בנתיבי הדיאספורה השנייה הגדולה: צרפת, שבה התגבשה מחדש חלק ניכר מן היהדות הצפון-אפריקאית, ישראל, וצפון אמריקה.
מן הפיזור הזה נולד, כנגד-נקודה, מפעל אינטנסיבי של שימור הזיכרון. צאצאי משפחות Amar נמנים כיום עם אלה שעל הפלטפורמות הגנאלוגיות ובמעגלי הזיכרון שואפים לחבר מחדש את החוטים שנקרעו בגלות, כפי שמעידות המחקרים המנוהלים בענפי Meknès ו-Casablanca [Dafina, forums]. חיפוש מקורות זה ממשיך, בצורה מודרנית, את הנאמנות החקוקה בשם עצמו. הסינתזה הגדולה של André Goldenberg על הסאגה של יהודי צפון אפריקה מספקת את המסגרת הכוללת לתולדות ההמשכיות והשבר הללו [La Saga des Juifs d'Afrique du Nord].
בסיומו של מסלול זה, מתגלה שושלת Amar פחות כעץ בודד ומרכזי, ואחת כיער שלם: שם משפחה רב-גנאלוגי, שנולד פעמים אחדות על אדמת המגרב מאותו שורש ערבי המציין את הבונה, הנאמן, המתמיד. התפשטותו מאוראניה אל הסהרה, מהקונסטנטינואה אל מרוקו ותוניסיה, ורבגוניות כתיביו כפי שתיעד Eisenbeth, הופכים אותו למקרה מופת באונומסטיקה היהודית-צפון-אפריקאית, שבה מתפרש אחדות השורש בגיוון הנופים והסופרים.
תולדות שם זה הן גם תולדות הקהילות שנשאו אותו: נוכחות עתיקה ויבשתית, דמויות של כבוד ושל ידע שבהן נותר David Amar דוגמה מתועדת, ולאחריהן ניסיון המאה העשרים והפיזור שהטיל את המשפחות אל חופים חדשים. מה שהארכיון מבסס בוודאות — האטימולוגיה, הגאוגרפיה, הגרסאות — הזיכרון מאריך אותו בסיפור, והגנאולוגיה בת-זמננו שואפת להשיבו אל נכונו. השם, בסופו של דבר, מקיים את דברו: הוא מעיד על עקשנותם של אלה שלנוכח שברים ותלאות ידעו להישאר נאמנים למה שהיו. הציוני הדרך האישיים נותרים, ברובם, בגדר ההסתברות; אך המסלול הכולל, הוא מבוסס על יסודות איתנים.
