השם Amalou משתייך לאותו שכבה עמוקה ולא מוכרת לעתים קרובות של האונומסטיקה היהודית צפון-אפריקאית, שבה נפגשים, מתחפים ומתמזגים עברית הליטורגיה, ערבית היומיום והברברית של המקורות הקדומים ביותר. על פי הסינתזה הסמכותית של Joseph Toledano, Une histoire de familles : les noms de famille juifs d'Afrique du Nord, השם Amalou הוא ממקור ברברי ומשמעותו המילולית היא « הצל », בשימוש מושאל כתכונת אופי המציינת אדם מחוסר בולטות, צנוע, שקט [J. Toledano, Une histoire de familles]. אטימולוגיה זו, מאופקת ומאירה כאחת, מכוונת מיד את הקריאה שהספר הגדול הזה מציע בנוגע ללינאה: שם האומר נסיגה ולא זוהר, השרשה ולא כיבוש.
לבסס את תולדות משפחה ששמה נטוע בשכבה הברברית פירושו לחקור אחת השאלות הנדונות ביותר בהיסטוריוגרפיה היהודית: שאלת הקדמות ועומק הנוכחות הישראלית בצפון אפריקה, שקדמה להפצת הערבית ואף, בחלקה, לאסלום המגרב. השם Amalou הוא, במובן זה, עד לשוני: הוא נושא בתוכו את הזיכרון של עולם שבו קהילות יהודיות דיברו את לשונות האמאזיג, חיו על פי קצב הרי האטלס, המישורים הגבוהים והעמקים הפרה-סהריים, וקשרו עם השבטים הברברים קשרי ברית, מסחר ושכנות.
ספר זה אינו שואף לשחזר יוחסין רציף, מסמך אחר מסמך, מן העת העתיקה ועד ימינו — מפעל כזה יהיה מדומה עבור רוב המשפחות היהודיות המגרביות, שארכיוניהן הקדומים חסרי שלמות. הוא מבקש להשיב, דווקא, את הסביבה שראתה את לידתו של שם זה ואת נשיאתו: השפה שיצרה אותו, הטריטוריה שאירחה אותו, המבנים הקהילתיים שהסדירו אותו, והשברים הגדולים של המאה העשרים שפיזרו אותו. כל פרק יציין ביושרה את מעמדו האפיסטמי, ויבחין בין הקבוע תיעודית, הסביר המוסק, המועבר במסורת, והמשוער בהכרה.
נקודת המוצא הבטוחה לכל חקירה של שושלת Amalou היא משמעות שמה. לפי Joseph Toledano, השם Amalou הוא שם משפחה ממוצא ברברי שמשמעותו המילולית היא "הצל", ובמובן המושאל — תכונת אופי: האיש השקוף, הצנוע [J. Toledano, Une histoire de familles : les noms de famille juifs d'Afrique du Nord]. פרשנות זו ממקמת את השם בקטגוריה מוכרת היטב של האונומסטיקה המגרבית: זו של שמות המשפחה המתארים תכונה מוסרית או מאפיין של האדם, בניגוד לשמות מקצוע, שמות מוצא גאוגרפי או שמות ייחוס אבות.
השורש הברברי ניכר כאן בבירור. בניבי האמאזיג, המונח amalu (על גרסאותיו הדיאלקטיות) מציין את הצלע המוצלת של ההר, הצד הפונה צפונה, בניגוד לצלע השטופה בשמש. מושג גאוגרפי זה של "צד הצל" כה מרכזי בחיי הרועים והחקלאים של חברות ההרים, עד שהוא הוליד שמות מקום רבים ברחבי המגרב, ממרוקו ועד הקבּיליה. המעבר מהמשמעות הטופוגרפית (הצלע המוצלת) למשמעות המוסרית (האיש הנוח, המסתייג מן האור) עולה בקנה אחד עם מנגנוני היווצרות הכינויים: הצל הופך כאן למטאפורה לנוכחות מרוסנת, נטולת יומרות.
המוצא הברברי של שם המשפחה מהווה ראיה ראשונה במעלה לעתיקות שורשי המשפחה באדמת המגרב. שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה מתחלקים, על פי דרך כלל, למספר משפחות גדולות לפי מוצאן: שמות עבריים (הקשורים למקרא, לתפקיד הדתי או ללוויים ולכוהנים), שמות ספרדיים ופורטוגזיים שנורשו מגירושי חצי האי האיברי ב-1492 וב-1497, שמות ערביים שנולדו ממגע ממושך עם השפה הדומיננטית של המגרב, ולבסוף שמות ברברים, הנחשבים בדרך כלל לשתולים עמוק ביותר. שם משפחה אמאזיגי כמו Amalou מרמז אפוא על משפחה השייכת לשכבת היסוד האוטוכתונית של היהדות המגרבית, ולא לגלי ההגירה האיברית המאוחרת.
ואולם יש לנהוג כאן בזהירות פילולוגית. המשמעות "הצל / הצנוע" מובאת אצל Toledano כפרשנות המבוססת, ועליה נשען פרק זה. קריאות אחרות, המבוססות על עושרה הפולי-סמי של השורש הברברית, אפשריות אך אינן מתועדות במקור הייחוס; הן יהוו ספקולציה, ועל כן לא יוצגו כאן כעובדות.
כדי להבין כיצד שם כמו Amalou יכול היה להיווצר ולהיות מועבר לדורות הבאים, יש לשחזר את ההקשר ההיסטורי של היהדות הדוברת ברברית. הנוכחות היהודית בצפון אפריקה מתועדת מאז העת העתיקה, הרבה לפני הכיבוש הערבי במאה השביעית. קהילות היו קיימות בערי החוף ובמרכזי הסחר הפיניקיים ואחר כך הרומיים בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו של ימינו. עם הזמן, ובמיוחד באזורים הפנימיים וההרריים, חלק מאותן קהילות אימץ את שפות ואת חלק ממנהגי האוכלוסיות האמזיגיות שבתוכן חיו.
ההיסטוריוגרפיה התווכחה זמן רב על התיאוריה, שהופצה בעיקר בידי כמה מחברים מראשית המאה העשרים, לפיה שבטים ברברים שלמים התגיירו ליהדות לפני האסלאם. תיאוריה זו, שדמותה הסמלית היא המלכה הלוחמת האגדית הידועה בשם הכהינה, שלפי המסורת עמדה בפני הכיבוש הערבי באזור הAurès, נחשבת כיום בעיני ההיסטוריונים לבעייתית ביותר: הראיות התיעודיות לה דלות, והסיפורים מאוחרים ורוויים שיקולים אידיאולוגיים. לעומת זאת, מבוסס היטב כי היו קיימות קהילות יהודיות דוברות שפות ברבריות, וכי חילופי תרבות רבים התרחשו בין יהודים לברברים באזורי הAtlas המרוקאי, הSouss, הDrâa, ובחלק מאזורי אלג'יריה של היום.
בסביבה הדוברת ברברית זו מוצא שם משפחה כמו Amalou את קרקעו הטבעית. יהודי הרי הAtlas ועמקי הטרום-סהרה חיו לעתים קרובות במלאחים כפריים או בשכונות יהודיות הגובלות בכפרים האמזיגיים, ועסקו במלאכות אומן — צורפים, נפחים, סנדלרים, חייטים — ובסחר נודד שקישר בין השווקים הכפריים. שפת ביתם יכלה להיות ניב ברברי, שפת ה liturgique שלהם הייתה עברית, ושפת המסחר שלהם לעתים ערבית מדוברת. בהקשר שכזה, העובדה שכינוי המתאר אופי "מחוק, צנוע" התגבש לשם משפחה תורשתי היא בהחלט משכנעת, גם אם פרטי גיבוש זה, בהיעדר ארכיונים עתיקים, נותרים בגדר הסביר יותר מאשר המבוסס.
אחד ההיבטים המרתקים ביותר של שם המשפחה Amalou נעוץ בטבעו הכפול: הן שם אדם והן הד לשם מקום. משום שהשורש האמאזיגי amalu מציין את הצלע המוצלת, הוא חרוט בנוף הטופונימי של המגרב: ישובים קטנים, כפרים וצורות הקרקע רבים נושאים את עקבותיו ברחבי האזורים הברבריים. הצטלבות זו בין האונומסטיקה האישית לטופונימיה אופיינית לשמות יהודיים ממקור ברברי, המתנדנדים לרוב בין ציון תכונה אישית לבין עיבוי של מורשת מקום.
דו-משמעות זו אינה סותרת כלל את האטימולוגיה המוסרית שאימץ Toledano; היא מאירה אותה. "צד הצל" הוא תחילה מציאות פיזית של עולם ההרים — הצלע הקרירה, המוגנת מן השמש, שבה בונים בתים מסוימים, גדלות תרבויות מסוימות, ושבה מבקשים מפלט בחום הקיץ. מתוך מציאות קונקרטית זו שואבת השפה מטפורה של מזג: להיות "מצד הצל" פירושו לעמוד בצד, בשקט ובצניעות. המסורת המשפחתית הרואה בשם סימן לענווה, והניתוח הלשוני הקושר אותו לנוף — הן מהדהדות זו את זו ולא עומדות בסתירה.
מבחינה גאוגרפית, יהיה זה פזיז לייחס ללינאה Amalou מוצא יחיד ומוגדר בדייקנות, בהיעדר תיעוד מוצק. מה שניתן לומר בזהירות הוא שמשפחות שמות יהודיות ממקור ברברי מרוכזות סטטיסטית באזורים שבהם היהדות הדוברת ברברית הייתה חיה ופועמת ביותר, כלומר בעיקר בדרום ובמרכז מרוקו — ה-Atlas, ה-Souss, עמקי ה-Drâa וה-Dadès — וכן באזורים מסוימים של אלג'יריה. נוכחות השם Amalou משתלבת ככל הנראה בתחום זה, מבלי שניתן, על פי המקורות הנגישים כיום, לקבוע כפר מוצא בוודאות. כל לוקליזציה מדויקת יותר תהיה, בשלב זה, בגדר השערה.
מעבר לאטימולוגיה, הספר הגדול חייב לשחזר את תנאי הקיום הממשיים של המשפחות היהודיות ממגרב אשר, כמו Amalou, חצו מאות שנים בערים ובכפרים של המגרב. תחת השושלות המוסלמיות שהתחלפו במרוקו וביתר צפון אפריקה, ליהודים היה מעמד של ד'ִמִּים, נתינים מוגנים: הם נהנו מאוטונומיה קהילתית — ניהול ענייניהם הדתיים, משפטם הרבני, ומוסדות הצדקה שלהם — תמורת תשלום מס ייחודי, הג'יזיה, וקבלת מכלול הגבלות משפטיות וחברתיות.
בערים, החל מהמאה החמש-עשרה במרוקו, רוכזו לעיתים קרובות הקהילות היהודיות בשכונות מסוימות שנקראו מלאחים — הוותיק והמפורסם שבהם היה זה של Fès. שכונות אלו, שהיו בה בעת מגן וכפייה, עיצבו חיים קהילתיים ענפים המאורגנים סביב בית הכנסת, בית המדרש התלמודי, בית הדין הרבני וחברות הסיוע ההדדי. החיים הדתיים פעמו בקצב לוח השנה העברי, החגים, השבת, וניכרה בהם הערצה מיוחדת לקדושים — הצדיקים — שציוניהם היו יעד לעלייה לרגל, ההילולות, המהוות אחד המאפיינים הבולטים ביותר של האדיקות היהודית-מגרבית.
בכפרים ובהרים, שם חיו המשפחות דוברות הברברית, לבש המצב היהודי צורות שונות אך מובנות לא פחות. האומנים והסוחרים היהודים שמרו שם עם השבטים האמזיגים על קשרים שעוגנו לעיתים קרובות בברית הגנה: יהודי יכול היה להיות מוצב תחת חסותו של אציל ברברי, אשר ערב לביטחונו ולמסחרו תמורת שירותים ותמלוגים. מערכת הגנה הדדית זו, שברירית ולעיתים הופרה באלימות, מעידה בכל זאת על השתלבותן העמוקה של המשפחות היהודיות ברקמה החברתית והכלכלית של העולם הברברי — בדיוק אותו עולם שהשם Amalou נושא בזיכרונו הלשוני.
בתוך מסגרת זו, שבה שזורים אוטונומיה קהילתית וכפיפות משפטית, קרבה יומיומית ומרחק מעמדי, חיה משפחה בעלת שם "צנוע", העבירה את אמונתה מדור לדור, עסקה במלאכותיה ועיגנה את שמה המשפחתי מדור לדור.
המאה ה-19 ובעיקר המאה ה-20 זעזעו עד היסוד את האיזונים העתיקים של יהדות המגרב, ואיתם את גורלן של משפחות כמו משפחת Amalou. כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת החל משנת 1830 פתח פתח לתמורה מכרעת: בצו Crémieux משנת 1870 קיבלה רוב גדולה של יהודי אלג'יריה את האזרחות הצרפתית באופן קולקטיבי, ועברו מהמעמד הישן של ד'ימי למעמד אזרחי מעצמה אירופית. התצרפות המואצת הזו שינתה את השפה, בית הספר, המקצועות ואת אופקי הדורות הרבים.
במרוקו ובתוניסיה, שהפכו לחסויות צרפתיות בשנים 1912 ו-1881 בהתאמה, היה התהליך שונה: רוב היהודים לא זכו לאזרחות צרפתית, אך פעולתה החינוכית של Alliance israélite universelle, שנוסדה בParis בשנת 1860, הפיצה את הצרפתית ואת התרבות האירופאית באופן נרחב. רשתות בתי הספר של ה-Alliance, שהשתרשו בערי המגרב הראשיות, חינכו דורות שלמים והוו גורם רב עוצמה לניעות חברתית ולתמורה תרבותית, ועקרו בהדרגה את מרכז הכובד של הקהילות מן העולם המסורתי אל המודרניות האורבנית והמערבית.
עבור משפחות ההרים והכפרים, היו עשורים אלה עידן של גלות פנימית: יהודי הכפרים נהרו לערים הגדולות — Casablanca, Marrakech, Rabat, Alger, Oran, Tunis — ונטשו בהדרגה את מלאחי הכפרים ואת הניבים הברבריים לטובת הערבית העירונית ואת הצרפתית. שמות המשפחה הברבריים, כגון Amalou, הפכו כך לעדים של עולם כפרי שעמד להימחק, כשהם נישאים על ידי משפחות שהפכו לבנות עיר ומעורבות יותר ויותר במסלולי ההשכלה המודרנית וניידות מקצועית.
תקופה זו הייתה מסומנת גם בצרות: בזמן מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי צפון אפריקה, תחת שלטון משטר Vichy, מביטול צו Crémieux באלג'יריה ומקשת אמצעים מפלים אנטישמיים, עד שהשחרור שיחזר להם את זכויותיהם. שנים אלה הותירו חותם עמוק על הזיכרון הקולקטיבי של הקהילות.
פנות שנות ה-1950 וה-1960 סימנו את השבר הגדול. בעקבות הקמת מדינת ישראל ב-1948, עצמאות מרוקו ותוניסיה ב-1956, ועצמאות אלג'יריה ב-1962, עזבה כמעט כל יהדות צפון אפריקה את הקרקע שעליה חיה במשך מאות שנים, ואף אלפי שנים. גלות המונית זו פיזרה מחדש את הדיאספורה המגרבית בין שלושה קטבים עיקריים: ישראל, צרפת וקנדה הדוברת צרפתית, עם ענפים צנועים יותר לעבר צפון אמריקה הדוברת אנגלית ואמריקה הלטינית.
משפחת Amalou נמנית ככל הנראה על תנועה היסטורית רחבה זו. כמו רוב מכריע של המשפחות היהודיות מצפון אפריקה, עברו בני משפחתה כנראה את הפיזור הזה, ונשאו עמם את שמם כשבר זיכרון — שם שבארצות הקליטה איבד את אחיזתו הברברית הישירה, אך שמר על עומק היסטורי. לשאת היום את השם Amalou, בפריז, בירושלים או במונטריאול, פירושו לשאת את הד מדרון מוצל בהרי האטלס ואיכות של שיקול-דעת עצמי שהועברה מדור לדור.
בדיאספורה בת-ימינו, שמירת הזיכרון הזה נשענת על עבודה סבלנית של העברה: איסוף הסיפורים המשפחתיים, שימור החפצים הטקסיים והתצלומים, חגיגת החגים לפי המסורות המגרביות — ובמיוחד המימונה החותמת את הפסח, שנותרת אחד מסמני הזהות החיים ביותר של יהדות צפון אפריקה — ומפעלי תיעוד גנאלוגי. בדיוק לאותה מלאכת הזיכרון תורמים חיבורים כגון זה של Joseph Toledano תרומה מהותית, בקובעם את משמעות השמות ובמחזירם לכל משפחה את כבוד תולדותיה [J. Toledano, Une histoire de familles : les noms de famille juifs d'Afrique du Nord].
מידת הסבירות נותרת כאן ניכרת: בהיעדר תיק ארכיוני פרטי של משפחת Amalou הנגיש במקורות מוסמכים, סיפור פיזורה אינו יכול אלא להיות מחוּשב מן הגורל הקולקטיבי של הקהילה שאליה היא שייכת. אך בכך גם טמונה צדקת השם: שושלת הצל, נטולת יומרות, שסיפורה מתמזג עם זה, הגדול והדומם, של יהדות שלמה.
בסיכומו של מסע זה, שם המשפחה Amalou מתגלה כהרבה יותר מאשר תווית משפחתית בלבד: הוא תמצית של היסטוריה. אטימולוגיה ברברית, שנקבעה על ידי Joseph Toledano כמציינת "את הצל" ובאופן מטפורי, אופי מחוק וצנוע [J. Toledano, Une histoire de familles], מחברת את הלינאה לשכבה העתיקה ביותר והמושרשת ביותר של יהדות צפון אפריקה: זו של הקהילות הברבריות-דוברות שבהרי האטלס, בעמקים הסahariים ובהרי המגרב.
בהיעדר ארכיונים ייעודיים המאפשרים לשחזר גנאלוגיה רציפה, בחר הספר הגדול הזה לשפוך אור על הלינאה דרך סביבתה: השפה שיצרה את השם, הטריטוריה ההררית הנושאת את הד שמה הטופונימי, מבני המעמד היהודי תחת סטטוס הd'himmis, הזעזועים הקולוניאליים והחינוכיים של המאה העשרים, ולבסוף הנדידה הגדולה שהובילה את המשפחות היהודיות מצפון אפריקה לישראל, לצרפת ולקנדה. בכל שלב הובחן בין המבוסס ובין הסביר, מתוך השאיפה לא להחליף לעולם את ההמצאה בידע.
עם זאת, השם עצמו מציע, בסופו של דבר, את המסקנה הנכונה ביותר. משפחה של "הצל", שקטה וצנועה, שעקבותיה בארכיונים דלים בדיוק משום שלא חיפשה את הזוהר: כך אולי הוא המשמעות העמוקה ביותר של לינאת Amalou. היסטוריה שלה היא של השרשה שקטה ושל נאמנות — נאמנות לאמונה, לשפה, לארץ — מעבר לגלויות.
