שם המשפחה Alpron נמנה עם אותם שמות משפחה יהודיים באיטליה שתיעודם המוצק נותר צנוע אך ממשי: הוא מופיע במפתח העיון שערך Samuele (Schalom) Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. אזכור זה, קצר מעצם טבעו — שכן ספרו של Schaerf הוא קטלוג אלפביתי של cognomi יותר מאשר סדרת ערכים מפורטות — די בו בכל זאת כדי לרשום את Alpron בתוך הקורפוס המוכר של השמות שנשאו משפחות יהודיות בחצי האי בפתח המאה העשרים.
ההיסטוריון הניגש לשם מעין זה חייב לקבל מראש משמעת של זהירות. במקום שבו החומר הארכיוני חסר, ראוי להבחין בין מה שהמקור מבסס לבין מה שהוא סביר, מסורתי או משוער. ספר זה אימץ כלל שקיפות זה: כל פרק נושא סמן המציין את הרובד — זיכרון, היסטוריה, או צומת של השניים — ואת מידת הוודאות של תכניו. עבור Alpron, עוגן התיעוד הוא יחיד ומוצק; כל השאר שייך לאור ההקשר, כלומר למה שידוע באופן רחב יותר על שמות יהודיים באיטליה, על שכבות היווצרותם ועל המשפחות שנשאו אותם.
ספר זה מציע, אפוא, פחות לספר סאגה רצופה — שאותה אין המקורות מאפשרים לשחזר — ויותר למקם את השם Alpron בתוך המסגרות הגדולות המאירות את סבירותו: התרבדות הקהילות היהודיות האיטלקיות, המפגש בין היסוד האיטלקי המקומי (italkim), התוספות הספרדיות והתוספות האשכנזיות; מנגנוני יצירת ה-cognomi היהודיים; תפקידם של שמות מקום גרמניים שעוצבו מחדש על ידי הפונטיקה האיטלקית; ולבסוף הערך וגבולות עדותו של Schaerf. כל אחת מן המסגרות הללו מתועדת היטב, אפילו כאשר יישומה המדויק על Alpron נותר בגדר השערה.
אבן היסוד לכל חקר של Alpron היא חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 במסגרת פרסומי Casa Editrice Israel [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. מפתח זה מהווה, עד ימינו, אחד מן המכשירים המייסדים של האונומסטיקה היהודית האיטלקית: הוא מונה, בסדר אלפביתי, מאות רבות של שמות משפחה שנשאו יהודי חצי האי, תוך מאמץ להצביע בכל מקרה על מקורו — טופונימי, מקראי, עברי, מקצועי או תיאורי [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925].
העובדה ש-Alpron מופיע בו אינה טריוויאלית. Schaerf לא תפס את ספרו כמילון ממצה, אלא כאינוונטר של cognomi המעוגנים בפועל בקהילות שהכיר או שיכול היה לעיין בפנקסיהן. הכללת שם פירושה, אפוא, שבזמנו או בזיכרון התיעודי הנגיש לו, נשאה אותו משפחה יהודית איטלקית ניתנת לזיהוי. זו בדיוק תפקידו של קטלוג זה כסמכות: הוא הופך שם בודד לאיבר בתוך קורפוס מסומן היסטורית. הרישום הנורשה — "משפחה יהודית מאיטליה, הנזכרת אצל S. Schaerf" — נובע ישירות מן ההיכלל הזה.
ואולם יש למדוד את היקפה ואת גבולותיה של המקור. Schaerf עבד בראשית המאה העשרים, בכלים שעמדו לרשותו בזמנו, ואטימולוגיותיו, נכונות לעתים קרובות, נשענות לפעמים על אינטואיציה יותר מאשר על הוכחה ארכיוונית; המחקר המאוחר צמצם אותן או תיקן אותן לגבי שמות רבים. לגבי Alpron בפרט, המפתח מספק את האישור לקיומו של השם, לא את הגנאלוגיה שלו. אין ליגיה מפורטת, אין תאריך, אין מקום מדויק הנלווים לאזכור זה במסגרת הקטלוג. ההיסטוריון מחזיק, אפוא, בנקודת אחיזה אחת קבועה — השם קיים, הוא יהודי, הוא איטלקי — ועליו, בכל היתר, להסיק על דרך ההקשר. הכנות המתודולוגית הזו היא שמנחה את המשך הדיון: כל מה שחורג מן האישור של Schaerf יסומן כסביר או כשערה, ולעולם לא יוצג כמבוסס.
כדי להבין את מקומו האפשרי של Alpron, יש להזכיר את ריבוד השמות המיוחד של יהודי איטליה. הקהילות היהודיות בחצי האי נמנות עם העתיקות ביותר בתפוצות המערביות: נוכחותן ברומא רצופה מאז העת העתיקה, ואף קדמה לגלות שבאה בעקבות חורבן בית המקדש השני. לגרעין הילידי הזה — האיטלקים, יורשי יהדות רומית בת אלפי שנים — נוספו, במהלך הדורות, גלי הגירה עוקבים [Encyclopaedia Judaica, ערך « Italy »].
שלושה זרמים גדולים נשתכבו זה על זה. הראשון הוא אותו גרעין איטלקי קדום, שהפיק שמות טופוגרפיים רבים הלקוחים מערי חצי האי — Modena, Volterra, Pisa, Montefiore, Tivoli, Rieti — וכן שמות מקראיים שרומנו. הזרם השני הוא הספרדי: לאחר גירושי ספרד (1492) ופורטוגל (1497), ולאחר מכן ממלכת נאפולי וסיציליה שהיו תחת שלטון האיברים, הציפו יהודים ספרדים את הנמלים והערים הסובלניות שבצפון, ובמיוחד Livourne, Venise, Ferrare ו-Ancône, ועמם הביאו את שמותיהם האיברו-ספרדיים. הזרם השלישי, המרכזי לענייננו, הוא האשכנזי: כבר בסוף ימי הביניים ובתקופת הרנסנס, יהודים שבאו מארצות גרמניה השתקעו בצפון איטליה — פיימונט, לומברדיה, ונטו ופריאול — לעיתים קרובות כמלווים בריבית שפעלו ברשות הנסיכויות המקומיות [Encyclopaedia Judaica, ערך « Italy »].
הגירה אשכנזית זו מסבירה את נוכחותם, בקהילות הצפוניות, של שמות רבים ממוצא גרמני, שנוצרו ברובם על בסיס שמות מקומות מדרום גרמניה ומאזור הריין. שמות אלה, עם מעברם לפיות איטלקיות ולקולמוסם של נוטריוני חצי האי, עברו התאמות פונטיות וגרפיות ניכרות עד כדי כך שהשורש הגרמני נסתר ממנו. לתוך קטגוריה זו נראה שAlpron, כבר מהיבטו החיצוני, ראוי להימנות: הסיומת -on והצליל הכולל אינם מעוררים אסוציאציה עם שם מקום איטלקי קלאסי ולא עם שם מקראי, אלא עם איטלקיזציה של צורה זרה. השערה זו — מוצקה בעקרונה הכללי, שכן התופעה מתועדת בהיקף נרחב — נותרת עם זאת, כאשר מיישמים אותה ספציפית על Alpron, בגדר הסתברות ולא ודאות [Encyclopaedia Judaica, ערך « Italy »].
הבחינה המורפולוגית של Alpron מזמינה מספר כיווני חקירה, שיש להציגם כהשערות מתחרות ולא כשושלת מוּכחת.
הראשונה, והנפוצה ביותר בספרות ההשוואתית, משייכת שמות מסוג זה למשפחה האונומסטית הגדולה הנגזרת מ-Heilbronn, עיר בשוואביה (Heilbronn am Neckar). שם מקום זה הצמיח, בעולם היהודי האשכנזי, קבוצת גרסאות: Heilprin, Halpern, Halperin, Halprin, Alpron, Alperon, Halpron ועוד רבות אחרות, בהתאם למדינות ולצורות הכתיב. המשפחה הרבנית המהוללת Heilprin/Halpern, שסניפיה משתרעים מגרמניה לפולין ולאיטליה, היא הדוגמה המוכרת ביותר [Encyclopaedia Judaica, art. « Heilprin »]. מנקודת מבט זו, Alpron תהיה צורה מאיטלקת, עם השמטת ה-H- הראשוני — תופעה שכיחה באיטלקית, שאינה מכירה ב-h נשפף — והתאמה של הסיומת. להשערה זו יתרון הקוהרנטיות הפונטית והעיגון ההיסטורי: בני Halpern אכן התפשטו בצפון איטליה.
כיוון שני, זהיר יותר, מפנה אל שמות מקום גרמניים אחרים בעלי הקידומת Alb- או Alp- (מן התחום האלפיני או מנהרות המים הנקראים Alb), שאף הם הולידו שמות משפחה יהודיים. במקרה זה, Alpron יהיה נגזר מיישוב שונה, וקרבתו ל-Halpern לא תהיה אלא אנלוגית. אפשרות שלישית ואחרונה מותירה מקום לתצורה מקומית איטלקית שהדמיון הגרמני בה מקרי; אך זו האחרונה נראית הפחות סבירה לאור מראה השם.
יש לומר זאת בבירור: שיוך Alpron לשורש Heilbronn/Halpern הוא השערה עורכית מודעת, המבוססת על האנלוגיה הצורנית ועל ההקשר ההגירתי, ולא על שרשרת תיעודית מבוססת. Schaerf מעיד על השם; אך אינו מגלה את אטימולוגיתו הוודאית. המחקר האונומסטי המודרני מראה עד כמה משפחות גרסאות אלה הן גם קוהרנטיות בעקרונן וגם כרוכות במלכודות בפרט, שהרי שני שמות סמוכים עשויים שיהיה להם מקור עצמאי. הקורא ישמור אפוא את השערת
אם ההשערה בדבר מוצא אשכנזי-גרמני תאומץ, יש לחפש את סביבת ההתיישבות הסבירה ביותר של משפחת Alpron בצפון חצי האי. קהילות פיימונטה, לומברדיה, ונציה והפריאול היו אכן הכלי הקולט המועדף של ההגירה היהודית מארצות האימפריה [Encyclopaedia Judaica, art. « Italy »].
במאות ה-XIV וה-XV התירו ערי-מדינה ואדנויות איטלקיות רבות את התיישבות היהודים המלווים בריבית, באמצעות condotte — חוזים הקובעים את תנאי פעילותם הפיננסית. תנועה זו משכה לצפון איטליה משפחות ממוצא גרמני, שהקימו שם banchi ופיתחו חיי קהילה מובנים, עם בתי כנסת, חברות ואקדמיות תלמודיות. הנוסח האשכנזי (מנהג אשכנז) נשמר שם זמן רב, לעיתים עד לעת החדשה, והטביע את חותמו על הליטורגיה ועל מנהגי ערים כגון ונציה — שבה הגטו עצמו, שנוסד בשנת 1516, כלל "אומה" גרמנית נפרדת מן ה"אומות" האיטלקית והלבנטינית.
בהקשר זה, שם ממקור גרמני שעבר איטלקיזציה כגון Alpron ימצא את מקומו הטבעי: הוא יעיד על מעברה של משפחה מארצות הריין או שוואביה אל ערי הצפון, ועל ההטמעה ההדרגתית של שמה בלשון הקולטת. הפנקסים הקהילתיים, שטרות הנוטריונים, הפנקסאים (ספרי החשבונות וההחלטות של הקהילות) ורשימות המסים הם המקורות שבהם ניתן לאמת התיישבות שכזו. מאחר שלא עלה בידינו, במסגרת הספר הנוכחי, לבצע חיפוש שמני בארכיונות אלה עבור Alpron, מסתפקים אנו בהצבעה על שדה המחקר: שם, בארכיוני הקהילות הצפוניות וברפרטוארים של המשפחות האשכנזיות באיטליה, נמצא את התיעוד שיש בכוחו להפוך את ההסתברות לוודאות. העיגון הצפוני נותר אפוא, בשלב זה, השערה סבירה בלבד ולא עובדה מוכחת [Encyclopaedia Judaica, art. « Italy »].
ככל שמתקרבים לתקופה שבה כותב Schaerf, המסגרת ההיסטורית מתחדדת. המאה ה-19 האיטלקית הייתה, עבור יהודי חצי האי האיטלקי, עידן האמנציפציה. החוקה האלברטינית משנת 1848 בממלכת סרדיניה, ולאחר מכן האיחוד האיטלקי שהושלם ב-1861, ביטלו בהדרגה את הגטאות והעניקו ליהודים שוויון אזרחי ומדיני [Encyclopaedia Judaica, art. « Italy »]. המשפחות שכמו לינאז׳ אפשרי מסוג Alpron חיו במשך מאות שנים בתוך המסגרת המצומצמת של הקהילות, זכו אז לאזרחות מלאה, לניידות גיאוגרפית ולגישה למקצועות החופשיים.
לאמנציפציה זו היו שני אפקטים על שמות המשפחה ועל יכולת המעקב אחריהם. מצד אחד, מרשם האזרחי המודרני, שמנוהל מעתה על ידי המדינה ולא עוד על ידי הקהילה בלבד, קיבע רשמית את שמות המשפחה וייצב את כתיבתם — וזה מסביר מדוע שם כגון Alpron יכול היה להירשם בצורה יציבה, שניתנה לאינדוקס על ידי Schaerf בשנת 1925. מצד שני, פיזור המשפחות היהודיות מהגטאות הישנים אל הערים הגדולות — Turin, Milan, Florence, Rome, Trieste — ולעיתים אל חוץ לארץ, דילל את הריכוזים המקומיים וסיבך את המעקב אחר הלינאז׳ות.
בתוך אופק זה יש לקרוא את עצם המפעל של Schaerf: לאסוף ב-1925 את ה-cognomi של יהודי איטליה, משמעו לשמר את הזיכרון של עולם קהילתי הנמצא בתהליך של מיבנה-מחדש מלא, ערב המבחן הטראגי שיביא העשור שלאחר מכן — עם חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938 והרדיפה שתגיע לשיאה בגירושים של 1943–1945 [Encyclopaedia Judaica, art. « Italy »]. הקטלוג של Schaerf מקבל כך, בדיעבד, את ערכו של מעשה שימור. עצם הופעתו של Alpron בו קושרת אותו לקהילה הלאומית היהודית-איטלקית שנתפסה ברגע המדויק של שגשוגה האזרחי המלא — ורגע לפני ערעורה. גורלה הפרטי של משפחת Alpron לאורך ניסיונות אלה אינו מתועד כאן ואין לאמרו בוודאות; רק המסגרת הקולקטיבית שבתוכה נרשם שמה היא שמוסמכת כאן.
בסיומו של מסע זה, מה שניתן לאשר על השם Alpron ניתן לסכם במילים מעטות, אך מוצקות. Alpron הוא שם משפחה יהודי-איטלקי מתועד, שסמכותו נשענת על נוכחותו במאגר של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), כלי יסוד של האונומסטיקה היהודית בחצי האי [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. זהו הבסיס המבוסס.
כל השאר שייך לתאורה ההקשרית ולהשערה הישרה. מראהו של השם — סיומת -on, צלילוּת שאינה איטלקית, היעדר אספירציה ראשונית — מכוון למקור אשכנזי שעבר איטַלְיוּן, וביתר דיוק אל המשפחה האונומסטית הרחבה שנולדה מן הטופונים השוואבי Heilbronn, שבה Halpern, Heilprin וגרסאותיהם השונות הם הצאצאים המפורסמים ביותר [Encyclopaedia Judaica, art. « Heilprin »]. קשר מוצא זה, מפתה ועקבי עם זרמי ההגירה הגדולים שאיכלסו את צפון איטליה במשפחות יהודיות גרמניות, נותר השערה ולא הוכחה. קרקע ההתיישבות הסבירה ביותר תהיה זו של הקהילות הצפוניות — Piémont, Lombardie, Vénétie, Frioul — שבהן שגשגו זמן רב המנהג ושמות האשכנזים [Encyclopaedia Judaica, art. « Italy »].
ה״ספר הגדול״ של Alpron הוא אפוא, במצב המקורות הנגישים, ספר של מסגרות יותר מאשר של אנשים: הוא ממקם שם בתולדות הארוכות של גולה, תוך הבחנה קפדנית בין המוכח לבין הסביר. אמיתו האחרונה — הגנאלוגיה הממשית של הגברים והנשים שנשאוהו — מונחת חתומה בתוך הפנקסים הקהילתיים, בפנקסי הנוטריונים של הצפון ובתעודות מרשם האוכלוסין של איטליה המאוחדת. לארכיונות הללו יאות, יום אחד, להעניק לזיכרון Alpron את הפנים שהחיבור הנוכחי לא יכול היה אלא לשרטט בקווים כלליים, ביושר אפיסטמי מלא.
