מעטים הם שמות המשפחה של יהדות צפון-אפריקה הנושאים עומס סמלי כבד כמו שמם של Abouhatsira. ממוצא Tafilalet — מחוז שיירות במדבר שבדרום-מזרח מרוקו, שנותר זמן רב בשולי הסהרה — הוציאה משפחה זו, על פני יותר משני מאות שנה, שורה בלתי פוסקת של רבנים, דיינים וקבלנים שסמכותם הרוחנית עברה בהרבה את גבולות המגרב. השם עצמו מופיע בכתיבים רבים — Abouhatzeira, Abi-Hasira, Abu Hasira, ובעברית אבוחצירא — המעידים על מעבר המשפחה בין מרחבי הלשון הערבית והעברית [Abuhatzeira — Wikipedia]. האונומסטיקה המלומדת של יהדות מרוקו קוראת שם זה כמבנה ערבי: «Abuhatzeira (Hebrew pronunciation) or Abu Hasira (Arabic) is the surname of a family of rabbis» [Abuhatzeira — Wikipedia].
רשימה זו שואפת להבחין בין מה שנשען על ארכיון ומחקר מבוסס לבין מה השייך לזיכרון המסור ולאגדה ההגיוגרפית — הבחנה הכרחית במיוחד, שכן שמה של המשפחה נבנה במידה רבה על גוף של סיפורי ניסים. לפי Joseph Toledano, השם הוא «nom d'origine arabe signifiant le père (abou) de la natte ('shîra)» [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord et leur origine (d'après J. Toledano)]. קריאה אטימולוגית זו, המשותפת למילונים האונומסטיים הגדולים, מתקיימת לצד מסורת משפחתית המעדיפה לזהות בשם «סירה» מופלאה — ניגוד מכונן שספר זה יבקש להציג מבלי להכריע בו הכרעה גסה.
כל היסטוריה של שושלת Abouhatsira מתחילה בוויכוח מילים. ספרי העיון של האונומסטיקה היהודית-מרוקאית וצפון-אפריקאית — ובראשם המילון של Maurice Eisenbeth והמסה של Abraham Laredo — עוסקים בשם המשפחה במסגרת המשפחה הגדולה של השמות ממוצא ערבי שנשאו יהודי המגרב [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique]. Laredo, שחיבורו נותר הסמכות המכרעת בנושא, ממקם סוג זה של יצירה במערכת השמות הבנויים על הצרפן אבו (« אבי ») ואחריו תכונה מוחשית או מושאלת [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].
הפרשנות המקובלת ביותר קושרת את השם לערבית ḥṣira, המחצלת. « בעל המחצלת » יציין את אבי שושלת המסומנת בסגפנות, שישן או התפלל על מחצלת פשוטה — תמונה המתאימה היטב למוניטין הצנע הצמוד לשושלת. לפרשנות המלומדת הזו עונה מסורת משפחתית, המועברת בעל-פה ומופיעה בספרות ההגיוגרפית, הרואה ביסוד השני של השם « סירה » או מחצלת צפה: האב הקדמון, שרצה להגיע לארץ הקודש או לחצות נהר, היה פורש את מחצלתו על פני המים ושט עליה, באורח נסי. אטימולוגיה אגדית זו הופכת פרט מקומי לנרטיב מכונן של קדושה.
ההיסטוריון חייב להחזיק כאן בשני הרישומים יחדיו. הפילולוגיה מעדיפה ללא עוררין את המחצלת כחפץ ממשי; הזיכרון הקולקטיבי, לעומת זאת, קידש את המילה. מחקרים על הספרות היהודית-ערבית במגרב מראים בדיוק כיצד פרשנויות עממיות כאלה של שם משפחה משתרשות בנוהגי הנרטיב של קהילות דרום מרוקו, שם הופך השם לנושא אגדה [Chetrit, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco]. מקרה Abouhatsira ממחיש אפוא תופעה כללית: המפגש בין נתון לשוני הניתן לאימות לבין עיבוד מנמוני הגואה מעבר לו.
מוצא השושלת הוא בתאפילאלת, ובמדויק יותר באזור ריסאני, ששמה הקדום סיג'ילמאסה, צומת הדרכים הטרנס-סהאריות של המלח והזהב. הקהילה היהודית של נווה המדבר הזה, מן העתיקות שבמרוקו הפרה-סהארית, חיה בסמיכות לשושלות השריפיות — הענף האלאווי עצמו שרשיו בתאפילאלת — בסביבה שעוצבה על ידי סחר השיירות וחיים דתיים עזים. בהקשר זה רכשה משפחת Abouhatsira, כבר במאה השמונה עשרה, מוניטין של בקיאות תורנית.
היחס המסורתי מעלה את קדושת השושלת עד לרבי שמואל Abouhatsira, הנקרא Abou Hatzeira הקדמון, דמות המוקפת בסיפורי ניסים והנחשבת מייסד הרוחני של השושלת. הפרטים הביוגרפיים הנוגעים אליו שייכים יותר לזיכרון המסור מדור לדור מאשר לתיעוד ארכיוני מתוארך, והיסטוריון זהיר יסמן אותם ככאלה. מה שאינו מוטל בספק הוא שהמשפחה השתלבה ברשת הצפופה של בתי הדין הרבניים במרוקו, ושמרה על קשרים עם מרכזים גדולים בצפון, כפי שמעידה תיעוד הערכאות הרבניות המרוקאיות [Tribunal de Rabat, Actes du Haut Tribunal Rabbinique du Maroc] [Tribunal rabbinique de Salé, Archives du Beth Din de Salé].
השורשים בתאפילאלת הם שמעניקים לשושלת את פרצופה המיוחד: רוחניות של פרישות, שגובשה בקשיחות המדבר, ונטייה קבלית מובהקת, באזור שבו המיסטיקה הלוריאנית ולימוד הזוהר השקו את החיים הקהילתיים. מורשת זו, שנמסרה מאב לבן בתפקיד ראש בית הדין הרבני ומנהיג רוחני, היא הבסיס שעליו עתידה לקום דמותו הזוהרת של רבי יעקב.
הדמות שמכניסה את השושלת להיסטוריה במלוא מובן המילה היא רבי יעקב אבוחצירא, המכונה האביר יעקב, « גיבור יעקב ». המקורות הביוגרפיים תואמים זה לזה בעיקרי תולדותיו. רבי יעקב אבוחצירא, הידוע גם כאביר יעקב ואבו חסירא (1806–1880), היה רב יהודי-מרוקאי בולט במאה התשע-עשרה [Yaakov Abuhatzeira — Wikipedia]. כראש הקהילה היהודית של תפילאלת, מילא שם את תפקיד הדיין והיה מקובל ששמעו נודע עד כדי שמשך אליו תלמידים מרחבי דרום מרוקו.
יצירתו הכתובה, הרחבה ביותר, משלבת פרשנות מקראית, הלכה, שירה ליטורגית והגות קבלית; היא הבטיחה את העברת משנתו הרחק מעבר לדורו. אולם סופו הוא שחתם את אגדתו. לפי הביוגרפיות, אהבתו לארץ הקודש הניעה אותו לצאת, בגיל מופלג, למסע גדול לארץ ישראל. בשנת 1879 עזב אבוחצירא את מרוקו מולדתו ויצא לדרכו לארץ הקודש דרך אלג'יריה, תוניסיה ולוב; בעוברו בעיר המצרית דמנהור שבדלתת הנילוס חלה ונפטר, ונקבר בדמנהור, שם הפך קברו למקום עלייה לרגל [Yaakov Abuhatzeira — Wikipedia]. המסורת ההגיוגרפית מציינת כי הגיע לעיר זו הסמוכה לאלכסנדריה, שאמורה הייתה להיות התחנה האחרונה במסעו הארוך, ושם נסתלק בליל שישי, עם כניסת השבת [Rabbi Yaacov Abihssira, hevratpinto.org].
קברו בדמנהור הפך מאז לאתר קדוש מרכזי. בכל שנה, בי״ט בטבת, נערכת על קברו במצרים הילולה, שבה נוכחים לעתים קרובות מאות מאמינים, רבים מהם עולים מישראל [Yaakov Abuhatzeira — Wikipedia]. לפי עדויות אחרות, נפטר בי״ט טבת תר״מ (2 בינואר 1880), בגיל שבעים וארבע, כאשר הגישה לקבר ידעה לאחר מכן הגבלות שונות [Abuhatzeira — Grokipedia]. האביר יעקב מתווה כך את הדגם לכל השושלת: החכם הפרוש שמותו בדרך לעלייה לרגל הופך את מקום קבורתו למוקד של חסידות עממית.
מותו של האביר יעקב לא הפסיק את השושלת כלל; להפך, הוא הכפיל את הסתעפויותיה. בניו ונכדיו של רבי יעקב המשיכו למלא תפקידי דיינים ומנהיגים רוחניים בקהילות דרום מרוקו, מ-Erfoud ועד Rissani, עד שתהפוכות המאה העשרים הגדולות — הדה-קולוניזציה, הקמת מדינת ישראל, יציאת יהודי מרוקו — השתילו את השושלת בארץ ישראל.
השתלה זו הפכה את האבוחצירא לאחת המשפחות הרבניות הספרדיות המשפיעות ביותר בישראל בת-זמננו. מוזיאון האמנות וההיסטוריה של היהדות מסכם גורל קולקטיבי זה: משפחת Abehassera, שמוצאה מדרום מרוקו, הולידה דורות רבים של רבנים, שצאצאיהם נותרים עד היום מנהיגים קהילתיים חשובים בישראל [Musée d'art et d'histoire du Judaïsme]. לצד המפורסם שבהם, המסורת המשפחתית מכבדת את דרכן של כמה דמויות נוספות: את אחיו Baba Haki, שנעשה הרב הראשי של Ramla ו-Lod, וכן את גורלות בניהם [Musée d'art et d'histoire du Judaïsme].
כוחה של השושלת נשען על עיקרון העברה שאינו מצטמצם לרצף הביולוגי: מה שעובר מדור לדור הוא הון שלם של קדושה, ידע קבלי וסמכות מוסרית. מחקרים העוסקים בהעברת המסורות היהודיות — בין בעל-פה, כתב ופצ'יה תרבותית — מאירים את המנגנון שבאמצעותו משפחה הופכת לשומרת זיכרון מקודש [Elman & Gershoni, Transmitting Jewish Traditions]. אצל האבוחצירא, השם פועל כמוסד: לשאת שם משפחה זה פירושו לרשת נטל רוחני.
נכדו של האביר יעקב, רבי ישראל אבוחצירא, עתיד היה להוביל את שמה של הלִינְיָה אל פסגתה. הידוע בשם בבא סאלי, הוא ללא ספק דמות הקדושה הפופולרית ביותר ביהדות המרוקאית של המאה העשרים. רבי ישראל אבחסרה או אבוחצירא, המוכר יותר בתואר סידנא ריבי בבא סאלי — "אב מתפלל" או "אב חסיד" —, נכדו של רבי יעקב אבחסרה, היה רב ומקובל שנולד בראש השנה בשנת 1889 ברִיסָּאנִי שבמרוקו, ונפטר בנתיבות שבנגב ביום ד' שבט תשמ"ד, ביום ראשון ה-8 בינואר 1984 [ישראל אבחסרה — ויקיפדיה].
חייו חצוּיים בין תשוקה בלתי פוסקת לארץ ישראל לבין צורכי קהילתו שלא הרפו ממנו. על פי הסיפורים הביוגרפיים, ניסה כמה פעמים להתיישב בה: בשנת 1922 עלה לירושלים, אך רבּוֹ ביקש ממנו לשוב ולמלא את תפקידו במרוקו; ובשנת 1933 שהה בטבריה ובירושלים, אך נקרא שוב למרוקו ומוּנה לנשיא בית הדין הרבני בארפוד [צדקת אליהו]. רק בשלהי ימיו הגיע מפעלו לידי מימוש: עלייתו הסופית התרחשה בשנת 1964, ובשנת 1970 קבע את מושבו בעיירה הקטנה נתיבות שבדרום ישראל [צדקת אליהו].
בחירת נתיבות לא הייתה מיידית. המסורת מדווחת על היסוס בעל אופי הלכתי: בתחילה היסס בבא סאלי מפני שלא היה בטוח שנתיבות נמצאת בגבולות ארץ ישראל; העלה את הסוגיה ברצינות עם הרב מאיר יששכר, וכאשר שניהם הגיעו למסקנה שנתיבות אכן קדושה בקדושת ארץ ישראל, הסכים בבא סאלי לבוא אליה [chiourim.com]. דקדקנות זו בנוגע לקדושת הארץ אופיינית לרוחניות הלִינְיָה, שירשה מן הגבולות של תפילאלת.
עם פטירתו, העידה עצמת האבל על מקומו של בבא סאלי בדבקות העממית. לוויתו של בבא סאלי כינסה כמאה אלף איש, וקברו בנתיבות הפך מאז לאתר עלייה לרגל פופולרי ביותר בישראל [chiourim.com]. כאן נענות זו לזו הזִּכָּרוֹן וההִיסְטוֹרְיָה: הקבר הוא עובדה מוּכחת ואתר מוסדי; אך מכלול הסיפורים הניסיים הסובב אותו שייך לרשות המסורת המועברת, וההיסטוריון מחזיר אותו כשהוא נאמן לאופיו, מבלי לערבבו עם הארכיון.
הייחוד המתמשך של Abouhatsira נעוץ ביכולתם לייצר מקומות עלייה לרגל. שני קברים מעצבים כיום את הגאוגרפיה הדבקותית של הלינאז': זה של Abir Yaakov ב-Damanhour שבמצרים, וזה של Baba Salé ב-Netivot שבישראל. שניהם כפופים לאותו דפוס: קברו של קדוש הופך למרכז של כינוס שנתי, ההילולא, המציינת את יום פטירתו.
עבור Baba Salé, הילולתו — עלייה לרגל שנתית לקברו במועד פטירתו — מזמנת כינוס גדול של יהודים יוצאי מרוקו [Israël Abehassera — Wikipédia]. טקס זה ממשיך בישראל מנהג ספרדי וצפון-אפריקני עתיק: הערצת הצדיקים ועלייה לרגל לקברותיהם. המחקרים המוקדשים למקומות הזיכרון היהודיים מראים כיצד מקדשים כאלה מגבשים את זהותה של קהילה בגולה ובגלות [Bel-Ange, Le tombeau de Rabbi Ephraïm : lieu de mémoire].
ההיסטוריון נוכח כאן בתהליך של "מלאכת יצירת הקדושה": המסירה של שם המשפחה, צבירת סיפורי מופת, תפקיד הדיין והמנחה, ולבסוף המוות המופתי — לרוב בעלייה לרגל או בארץ הקודש — מתכנסים יחד ליצירת דמות הקדוש. הספרות ההגיוגרפית יהודית-ערבית מילאה תפקיד מכריע בבנייה זו, בעיצוב הסיפורים המופלאים הקשורים לכל דור והפצתם [Chetrit, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco]. עלייתם לרגל של Abouhatsira אינה אפוא ירושה קפואה בלבד: זהו תופעה חיה, שבה הזיכרון הקולקטיבי מחדש תדיר את קדושת הלינאז'.
משפחת Abouhatsira מציעה מקרה לדוגמה של מה שמשפחה יכולה לייצג בתולדות גלות. ילידת קצוות ה-Tafilalet הסהראיים, מושרשת ב-Rissani, ידעה להפוך את כהונת הרבנות למורשת המועברת מדור לדור, ואת הקדושה להון רוחני משותף. מה-Abir Yaakov, שנפטר בעלייה לרגל ב-Damanhour, ועד ה-Baba Salé, שציונו ב-Netivot מושך כיום המונים, הליגה ליוותה וגילמה את גורל יהודי Maroc: שורשיהם הפרה-סהראיים, דבקותם העמוקה בארץ ישראל, ולאחר מכן הגירתם הגדולה במאה העשרים.
ספר זה ביקש להחזיק יחדיו שתי דרישות: להשיב נאמנה את הזיכרון המועבר — האטימולוגיה האגדית של "הסירה", הסיפורים המופלאים, מסירות הנפש של העולים לרגל — תוך הבחנה בינו לבין מה שהארכיון והמחקר קובעים בוודאות — התאריכים, המקומות, התפקידים, כתיבות השם. המתח הזה בין היסטוריה לזיכרון אינו פגם בתיעוד: הוא החומר עצמו של גדולת Abouhatsira, שמורשתה נמדדת כל כך על פי הספרים שנכתבו כמו על פי ההמונים שנתאספו. שם טמון, ללא ספק, המשמעות העמוקה של השם, בין שיקרא אותו כמחצלת הנזיר ובין כסירת הקדוש: של משפחה שהפכה, עבור עם שלם, לגשר בין שתי גדות.
