השם המשפחתי Abel שייך לאותה קטגוריה יוצאת הדופן של שמות יהודיים שצלילם ואיותם נראים כשייכים בעת ובעונה אחת למספר עולמות: עולם המקרא, בשל הדהוד שמו של בנו הבכור של אדם, עולם הגרמאני, בשל השתלבותו באונומסטיקה של ארצות האימפריה, ועולם האשכנזי העמוק, בשל שורשיו בקהילות בוהמיה-מוראביה. הרשומה הירושה מתארת אותו כשם משפחה אשכנזי המתועד במוראביה מן המאה השבע-עשרה, ומנקודת אחיזה תיעודית זו יוצאת החקירה שלפנינו [List of Ashkenazi Jewish surnames — ויקיפדיה].
ההיסטוריון הנדרש לשם שכזה חייב להתגבר מיד על שתי פיתויים סימטריים. הראשון הוא הכניעה לאמת-פנים הכוזבת של האטימולוגיה המקראית, ולעשות מכל נושא השם Abel צאצא סמלי של בנו של אדם; השני הוא לצמצם את השם לתאונת אדמיניסטרציה גרידא, חסרת זיכרון ועומק. האמת האונומסטית שוכנת כמעט תמיד בתווך: שם הוא בעת ובעונה אחת עובדת לשון, עובדה חברתית ועובדה משפטית. עבודותיהם היסוד של Alexander Beider ושל Lars Menk הראו כי שמות המשפחה היהודיים במרכז אירופה ובמזרחה כפופים ללוגיקות גיבוש ניתנות לזיהוי — גזירה משם פרטי, ציון מקום, ייעוד מקצועי, ראשי תיבות רבניים — שיש לגייסן בטרם כל השערה [מילוני שמות המשפחה היהודיים במזרח אירופה וביהודית-גרמנית].
המסגרת הגאוגרפית של סיפור זה היא הארצות הצ'כיות, ובמיוחד מוראביה, מרחב הגבול המזרחי של ממלכת בוהמיה שנספחה למלוכת ההבסבורגים. שם נפרשת, מן המאה השש-עשרה עד המאה השמונה-עשרה, אחת הציוויליזציות היהודיות הצפופות והיוצרות ביותר באירופה — זו המחברת את המוקד הפראגאי אל הקהילות הכפריות והעירוניות של מוראביה, ושענפיה יגיעו מאוחר יותר לווינה, לפרשבורג ולהונגריה. ספר זה מציע לעקוב אחר חוטו של השם Abel דרך מרחבים ומאות שנים אלה, תוך הבחנה קפדנית בין מה שהארכיון קובע, מה שההיסק מסמך כסביר, ומה שהמסורת מוסרת מבלי להוכיח.
לפני שהיא מהווה שושלת, Abel הוא שם, וכל שם נושא בחובו היסטוריה לשונית שיש לדעת כיצד לקרוא אותה. מדע שמות המשפחה היהודיים, כפי שיסדו מחדש Alexander Beider עבור האימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה, ו-Lars Menk עבור המרחב היהודי-גרמני, נשען על עיקרון מתודולוגי פשוט: שם אחד עשוי לנבוע ממספר דרכי יצירה עצמאיות, ורק חקירה הקשרית מאפשרת להכריע [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].
במקרה של Abel, עולות שלוש השערות שיש להציגן בסדר היררכי. הראשונה, והמיידית ביותר, מקשרת את השם לשם הפרטי העברי הבל (הבל), בנו של אדם. קשר ישיר זה הוא למעשה הפחות סביר, שכן הבל לא היה שם פרטי מקובל בקהילות האשכנזיות: זיקתו לדמות של מוות מוקדם ושל חולשה הפכה אותו לבלתי הולם למתן שמות לתינוקות. ההשערה השנייה, המוצקה הרבה יותר, רואה ב-Abel צורה היפוקוריסטית או מקוצרת של שם פרטי נפוץ יותר — ובפרט Abraham (באמצעות כינויי החיבה Abel, Äbel, Abele המאומתים בסביבה היהודית-גרמנית) או שמות פרטיים אחרים הפותחים ב-Ab-. דרך גזירה זו, הנקראת שיטה פטרונימית, היא מן הנפוצות ביותר באונומסטיקה האשכנזית של ימי הביניים ושל העת החדשה [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. ההשערה השלישית, הגאוגרפית, מקשרת את השם לשמות מקום מן המרחב הגרמני, שכן השורש או הסיומת Abel- מופיעים במספר יישובים; אולם נתיב זה נותר שולי בכל הנוגע לנושאי השם היהודים.
מבנהו של השם עצמו — קצר, דו-הברתי, ללא סיומת סלאבית כגון -ovich וללא סיומת גרמנית כגון -mann או -stein — מצדד ביצירה קדומה, שקדמה למסעות הגדולים של קיבוע שמות המשפחה המנהלי שהטילו עליהם השלטונות ההבסבורגיים לקראת סוף המאה השמונה עשרה. זהו רמז יקר ערך: הוא מרמז כי נושאי שם Abel נשאו את שמם כציון תורשתי עוד לפני שנרשם בפנקסי המדינה. קדימות זו מתיישבת עם העדות המורבית מן המאה השבע עשרה, ועושה את Abel לשם מסוג "פנימי", שנולד מתוך שימוש קהילתי ולא מכורח ביורוקרטי [List of Ashkenazi Jewish surnames — ויקיפדיה].
אם השם Abel צץ בארכיון המוראבי של המאה ה-17, הרי שמצא שם קרקע פורייה: מוראביה הייתה אז אחד מלבבות הפועמים של יהדות מרכז אירופה. בשונה מבוהמיה השכנה, שבה ריכזה קהילת Prague את עיקר האוכלוסייה היהודית, התאפיינה מוראביה ברשת צפופה של קהילות בינוניות וקטנות, פרוסות בעיירות אדונים ובערי שוק, ומאורגנות בפדרציה בנויה היטב באופן יוצא דופן.
ארגון זה הגיע לשיאו עם חקיקת התקנות של פדרציית הקהילות המוראביות בראשית המאה ה-17, והקמת הועד של ארצות מוראביה — מועצה ייצוגית שתיאמה את הגבייה, הדיון הרבני וניהולן של כלל הקהילות. במסגרת מוסדית זו יכלו משפחות כמו Abel להימנות, להיות מוסות ולהיות רשומות בפנקסי הקהילות, דבר שהופך סביר את שימור שמן כבר מאותה תקופה. עבודותיו של Maoz Kahana על העולם ההלכתי המקשר את Prague ל-Presbourg האירו את הרציפות התרבותית של מרחב זה, שבו שימשה מוראביה ציר מחבר בין המוקד הגדול בPrague לבין הקהילות ההונגריות המתהוות [Kahana, 2015].
ברם, המאה ה-17 המוראבית הייתה מאה של ברזל. מלחמת שלושים השנה (1618–1648), שבוהמיה ומוראביה היו מהזירות הראשונות שלה, החריבה קהילות, פיזרה משפחות וטלטלה את הכלכלה. הפשיטות, הביזות והמסים הכפויים פגעו קשה ביהודים, שנמצאו בין הצבאות הקיסריים ויריביהם. העובדה שהשם Abel צומח בדיוק בהקשר של משבר ושינוי מבני אינה מקרית: תקופות של תהפוכות הן גם אלו שבהן מקבעים זהויות, רושמים את הניצולים ומשחזרים את זיכרון המשפחות. האישור המוראבי מהמאה ה-17 הוא אפוא פרי משותף של קטסטרופה ושל רצון להמשכיות [List of Ashkenazi Jewish surnames — Wikipédia].
החיים הדתיים של קהילות אלה, שהיו רחוקים מלהצטמצם לבקיאות של האליטות, נשענו על רקמת פרקטיקות יומיומיות צפופה. Elisheva Baumgarten הראתה, לגבי אשכנז של ימי הביניים, עד כמה הדתיות הפשוטה — זו של האנשים והנשים, בבית הכנסת כמו גם בבית — היוותה את המלט שדבק את הקהילה [Baumgarten, 2014]. המשפחות המוראביות של המאה ה-17 ירשו תרבות זו של שמירה משותפת, שעברה מאשכנז הרינית אל הארצות הצ'כיות בעקבות ההגירות של ימי הביניים. השם Abel נחתם בתוך רציפות ארוכת טווח זו, המקשרת בין הקהילות הקדושות של ימי הביניים שתיאר Jeffrey Woolf לבין הקהילות המוראביות מתקופת הברוק [Woolf, 2015].
לא ניתן להפריד את מורביה ממטרופולין הרוחנית שלה: פראג. בירת ממלכת בוהמיה אירחה אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והיוקרתיות ביותר באירופה, שקרינתה האינטלקטואלית הגיעה לשיאה בפרשת המאות ה-XVI וה-XVII, סביב דמויות כמו המהר"ל. המשפחות המורביות, וביניהן כנראה בני Abel, נעו במסלול הכוכבי של מוקד זה, שבו נוצרו הרבנים, נדפסו הספרים ונרקמו ברית הנישואין.
Scott Spector ניתח בעדינות את האופן שבו המרחב הפראגאי היווה, עד שחר המאה ה-XX, "טריטוריה" תרבותית מיוחדת, שבה נפגשו ונשזרו זהויות יהודית, גרמנית וצ'כית [Spector, 2000]. ריבוי לשוני ותרבותי זה, שKafka יהיה יורשו המאוחר, שרש עמוק בתולדות הארוכות של יהודי בוהמיה-מורביה, שנעו בין שפות ונאמנויות. שם משפחה כמו Abel, בעל-אופי מקראי כאחד וניתן לגרמניזציה, ממחיש מצב ביניים זה: ניתן היה להגותו ולכותבו בכמה עולמות מבלי להסגיר עצמו.
סביר להניח — מבלי שהארכיון יוכיח זאת לכל דור ודור — שנושאי השם Abel השתתפו בחיים הכלכליים של קונסטלציה זו. יהודי בוהמיה-מורביה תפסו נישות מוגדרות במסחר, באשראי, במלאכה ובסחר בצמר, עור וטקסטיל. Daniel Jütte הראה עד כמה כלכלת היהודים בעת החדשה נשענה גם על "כלכלת הסוד" — מחזור מידע, ידע טכני וסחורות נדירות — שבה מיעוטים מילאו תפקיד של מתווכים [Jütte, 2015]. המשפחות המורביות השתלבו במעגלים אלה, בין האחוזות הכפריות שהגנו עליהן ובין הערים שלעתים קרובות שללו את נוכחותן.
השתלבות כלכלית זו ידעה את מקבילתה הפוליטית: דמותו הדו-ערכית של הHofjude, "יהודי החצר". Yair Mintzker, בניתוחו של משפטו והוצאתו להורג של Joseph Süss Oppenheimer, הראה את שבריריותם הקיצונית של יהודים אלה בשירות הנסיכים, החשופים כאחד לחסדים ולשנאה [Mintzker, 2017]. אפילו אם אין כל בסיס לקשור את בני Abel לאליטה פיננסית מיוחדת זו, עולמם היה אותו עולם: עולם שבו השגשוג היהודי היה תלוי ברצון הטוב של השלטון, ושבו הגורל הקולקטיבי יכול היה להיהפך על גורלו של אדם אחד.
כל שושלת יהודית אשכנזית מוגדרת באותה המידה על ידי דמה ועל ידי יחסה אל ההלכה. ההיסטוריה של משפחת Abel, כמשפחה מורבית, אינה ניתנת להפרדה מן התרבות ההלכתית שעיצבה את חיי הקהילות הללו. Maoz Kahana תיאר את תמורות הכתיבה הרבנית "בעולם משתנה", בין Prague לבין Presbourg, והראה כיצד הסמכויות הדתיות הסתגלו למסורת בהתמודדות עם אתגרי הנחשול המודרני [Kahana, 2015]. משפחה כמשפחת Abel חיה בעולם שבו נאמנות לטקסט התקיימה זה לצד זה עם הצורך להשיב לסיטואציות שלא היו ידועות מקודם.
Haym Soloveitchik הקדיש חלק ניכר מיצירתו להבנת האופן שבו הועברה והשתנתה הפרקטיקה הדתית האשכנזית, בין המנהג המקובל (מנהג) לבין הנורמה הכתובה [Soloveitchik, 2014]. דיאלקטיקה זו שבין הזיכרון המועבר לבין הארכיון הנורמטיבי היא בדיוק המקום שבו נפגשים, בהיסטוריה של שושלת, המסורת המשפחתית והמסמך. כאשר משפחה שומרת את זכרו של אב קדמון שהיה רב, פרנס (בכיר קהילתי) או "אדם כשר" בלבד, יש להתעמת עם זכר זה לנוכח הפנקסים, מצבות הקבר והשו"ת — שרק הם יכולים לאשרו או להפריכו.
בעבור משפחת Abel, עימות זה נותר פתוח ברובו. המסורת עשויה להעביר את דמותה של משפחה ירֵאת שמים, שהשתלבה בחיי בית הכנסת ובמוסדות הקהילה; ואילו הארכיון, עד כה, מסר רק את העדות לשם במאה השבע-עשרה [List of Ashkenazi Jewish surnames — Wikipédia]. בין השניים על ההיסטוריון לנקוט עמדה של יושר: מה שנראה סביר — השתייכות לקהילה שומרת מצוות המאורגנת תחת ועד מדינת מעהרין — אינו מה שהוכח לגבי כל דור ודור בשמו.
האינטלקטואליות של אשכנז זו, כפי שנבנתה מחדש על ידי Ephraim Kanarfogel, לא הוגבלה לגדולי המורים בלבד: היא השקתה את כלל הגוף החברתי, דרך הלימוד, התפילה והעתקת הטקסטים [Kanarfogel, 2013]. בקרקע זו שאבה כל שושלת מורבית, ובכלל זה משפחת Abel, את זהותה. המשפחה לא הייתה רק שרשרת ביולוגית, אלא שרשרת מסירה — מסורה — שבה כל דור קיבל והוריש מורשת של מחוות, תפילות ושמות.
מסוף המאה ה-18, עולמם של בני Abel נכנס לעידן המודרני. הרפורמות היוזפיניות, בימי Joseph II, הטילו על יהודי בית Habsburg לאמץ שמות משפחה קבועים וגרמניים, לפקוד בתי ספר, לשרת בצבא ולמלא חובות אזרחיות חדשות. שמות שכבר היו נהוגים, כגון Abel, קיבלו אז מעמד רשמי ונקבעו בפנקסי מרשם האוכלוסין. מה שלא היה אלא מנהג הפך לזהות משפטית, הניתנת להורשה ונתונה לפיקוח המינהל הקיסרי.
במאה ה-19 החלו יהודי בוהמיה-מוראביה לעזוב בהדרגה את העיירות הכפריות לטובת הערים הגדולות — Brno, Vien, Prague — שבהן נפתחו לפניהם שערי הקריירה של הבורגנות המשוחררת. ניתוחו של Scott Spector על הכור ההיתוך של Prague מאיר את הרגע שבו דור יהודי, שגרמנית הייתה שפתו, זכה לגישה לתרבות, למקצועות החופשיים וליצירה [Spector, 2000]. נושאי השם Abel השתתפו ככל הנראה בתהליך העיור ובעלייה החברתית הזו, כמו כה רבות ממשפחות מוראביה בני דורם.
מודרניות זו הייתה גם מודרניות של פיזור. ההגירה אל Vien ואל האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולאחר מכן, עבור חלקם, אל מערב אירופה ואל אמריקה, פיצלה את הלינאז'ות והפיצה את השם Abel הרחק מעבר לערש מולדתו המוראבי. גורלה של הגלות היהודית חתום במתח המתמיד הזה שבין שורשים לגלות, שאותו ידעה Lucette Valensi לתאר, בהקשר של ארצות אחרות, כדו-קיום ממושך ושברירי, החצוי בשברים [Valensi, 2016]. אמנם ההקשר האלג'יראי שהיא חוקרת שונה תכלית השינוי ממוראביה, אך הדפוס היסודי — מיעוט יהודי הנתון בין שלטון לרוב, בין שילוב לפגיעות — מאיר בהשוואה את גורלם של Abel במרכז אירופה.
המאה ה-20 הביאה עמה את המבחן העליון. קהילות בוהמיה-מוראביה, שמהן יצאו בני Abel, הושמדו בשואה; הניצולים נפוצו עוד יותר — אל ישראל, אל צפון אמריקה ואל מערב אירופה. השם, שפעם הוסמך בעיירה מוראבית, הפך לשם של פזורה עולמית, הנשוא לזכר עולם שנבלע. היסטוריה ארוכת טווח זו — מכוהנים לרבנים, ומרבנים לאזרחים מודרניים — נרשמת בתוך מארג רב-האלפים של היהדות שאותו שרטט Simon Claude Mimouni, ושכל לינאז' משפחתי הוא גוון ייחודי שלו [Mimouni, 2012].
בתום מסע זה, השם Abel מתגלה כמשקע של היסטוריה אשכנזית: מקראי בהדהודו, גרמני-עברי ככל הנראה ביצירתו מתוך שם פרטי כגון Abraham, ומוראבי בתיעודו הכתוב מן המאה השבע-עשרה [List of Ashkenazi Jewish surnames — Wikipédia] [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. הוא מבטא, כשלעצמו, את מצבם של יהודי מרכז אירופה: שרשיהם בארץ — מוראביה —, קשורים למטרופוליה רוחנית — Prague —, שזורים במוסדות קהילתיים איתנים, ובכל זאת חשופים תמיד לרעידות ההיסטוריה.
יושר ההיסטוריון מחייב להבחין בין הרבדים. מבוסס הוא עצם השם ומסגרתו המוראבית; סביר הוא שיבוצם של Abel בחיים הכלכליים, הדתיים והעירוניים של תקופתם; ומשוער נותר כל מה שהמסורת המשפחתית עשויה להעביר בלא ראיה מתועדת. בתוך המרחב שבין הארכיון לזיכרון — הצומת שניסו הפרקים הקודמים לאמוד — שוכנת אמיתה של לינאז'. לימודיהם של Soloveitchik ושל Kahana מלמדים אותנו כי ההעברה היהודית היא בדיוק אמנות ההחזקה יחד של הטקסט והמנהג, המסמך והזיכרון [Soloveitchik, 2014] [Kahana, 2015].
הספר הגדול של Abel אינו אפוא מונומנט מוגמר, אלא חקירה פתוחה. כל פנקס קהילתי מוראבי שיימצא, כל מצבה שתפוענח, כל שטר מעמד אזרחי הבסבורגי — יוכלו מחר להעשיר את הסיפור הזה או לתקנו. עד אז, השם נותר: עקבותיה של משפחה, הזיכרון של עולם, ועדות לנאמנותו הארוכה של העם היהודי להעברת השמות והתורות.
