הספר העברי והדפוס

ההיסטוריה של הספר העברי משתקפת בזו של מסירת הכתב היהודי, מגילות הפולחן וכתבי היד על קלף שבימי הביניים ועד בתי הדפוס שמן השליש האחרון של המאה החמישה עשרה ואילך שינו מן היסוד את הפצת הידע היהודי. המעבר מכתב היד לדפוס לא היה בגדר מהפכה טכנית בלבד: הוא עורר שאלות של נאמנות לטקסט הקדוש, של סמכות רבנית, של שוק, של צנזורה ושל זיכרון דיאספורי. מרומא ועד Soncino, מוונציה ועד קונסטנטינופול, מאמסטרדם ועד וילנה, הפך הספר העברי לכלי המועדף של תרבות מפוזרת גאוגרפית אך מאוחדת על ידי הטקסט [Encyclopaedia Judaica].

הספר שלפנינו מציע היסטוריה חומרית של מסירה זו. הוא מתמקד בחפצים — האינקונבול, דף הגמרא, הסידור, שער הספר, הקולופון — לא פחות מאשר בדמויות הפועלות: משפחות מדפיסים, מגיהים מלומדים, מו"לים נוצרים, מצנזרים כנסייתיים. הוא עוקב אחר הציר הכרונולוגי של בתי הדפוס, אך גם אחר הנדודים שכפו הגירושים וצווי האיסור, שהפכו את הספר העברי למורשת נודדת. לדברי היסטוריוני הספר, הדפוס העברי תרם לקיבוע טקסטים, לאחידות עיצוב הדף ולעיצובו של קאנון משותף מקהילה לקהילה [Encyclopaedia Judaica ; A. M. Habermann, Histoire du livre hébraïque].

לפני המצאת הדפוס, העברת הטקסטים היהודיים נשענה על מלאכת הסופרים (soferim) והמעתיקים. העתקת התורה לשימוש בית-הכנסת נשמעה לכללים מחמירים שעוצבו על פי המסורת המסורתית, שנועדו לשמר את אותיות הטקסט העיצורי, את הניקוד ואת סימני הטעמים [Encyclopaedia Judaica]. לצד המגילות הליטורגיות הללו, ייצר ימי הביניים ספרות ענפה בכתבי-יד: מקראות מנוקדות ומלוות במסורה, פירושים, מסכתות תלמודיות, אוספים ליטורגיים ויצירות פילוסופיות.

בתי-המלאכה להעתקה, בספרד, בפרובאנס, באיטליה, בארצות גרמניה ובמזרח הקרוב, פיתחו מסורות קליגרפיות נבדלות — כתבים המכונים ספרדי, אשכנזי, איטלקי, מזרחי ותימני [Encyclopaedia Judaica]. כתב-היד העברי הוריש לדפוס כמה ממאפייניו הבני-קיימא: הקולופון, שבו רשם המעתיק את שמו, את המקום ואת תאריך הסיום; סידור הטקסט הקדוש המוקף פירושיו; וכן מאגר של ראשי-תיבות ולִיגָטוּרות. מקובל לראות שמדפיסי הראשונים ביקשו לשחזר את מראה כתבי-היד, עד לצורת האותיות ולפריסת הדף [A. M. Habermann].

הדפוס העברי נולד באיטליה זמן קצר לאחר הכנסת הדפוס בתנועת אותיות לחצי האי. הספרים העבריים הראשונים עם תאריך הודפסו בתחילת שנות ה-1470, ובהם פירוש רש"י על החומש, הנחשב לאחד העבודות העבריות הקדומות ביותר הנושאות תאריך דפוס (Reggio di Calabria, 1475) [Encyclopaedia Judaica]. בתי דפוס נוספים הוקמו ברומא, במנטובה, בפרארה ובמקומות אחרים.

במנטובה היה המדפיס Abraham Conat אחת הדמויות החלוצות של תנועה זו [Encyclopaedia Judaica]. אך משפחת Soncino, שמוצאה מהעיירה הלומברדית הנושאת את שמה, היא שהותירה את חותמה הבולט והמתמיד ביותר על הדפוס העברי הקדום. מיוחסת לה הדפסת התנ"ך העברי השלם והמנוקד הראשון, שהושלם ב-Soncino בשנת 1488 [Encyclopaedia Judaica]. בית Soncino הדפיס גם מסכתות תלמוד בצירוף פירושים, ובכך קבע אבני דרך טיפוגרפיות מכריעות. תקופת האינקונבולה העברית — כלומר הספרים שהודפסו לפני 1501 — נסקרת כיום על ידי ביבליוגרפים; ידועות כמאה שבעים וחמש מהדורות לערך, פרי בתי מלאכה שפעלו בעיקר באיטליה ובחצי האי האיברי טרם הגירושים [Encyclopaedia Judaica]. לדעת היסטוריונים אחדים, ספרים ראשונים אלה שומרים על הדרת כבוד של כתב היד, ובד בבד פותחים את עידן הפצתם ההמונית.

בראשית המאה השש-עשרה הפכה ונציה לבירת הדפוס העברי, על אף שהרפובליקה נהגה לאסור על יהודים לעסוק במלאכת הדפסה בעצמם. נוצרי מאנטוורפן בשם Daniel Bomberg הוא שהקים בעיר הדוג'ים את בית הדפוס המשפיע ביותר, ושכר בו מגיהים וחכמים יהודים [Encyclopaedia Judaica]. בין השנים 1519 ו-1523 בקירוב הדפיס Bomberg את המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד הבבלי [Encyclopaedia Judaica].

למהדורה זו היו השלכות מרחיקות לכת: פריסת העמוד שאימץ Bomberg — טקסט המשנה והגמרא במרכז, מוקף בפירוש רש"י והתוספות — וכן מספור הדפים לפי פוליו (עמוד א, עמוד ב) הפכו לנורמה האוניברסלית, הנהוגה עד היום במהדורות בנות זמננו [Encyclopaedia Judaica]. Bomberg הוציא לאור אף מקראות גדולות הכוללות את הטקסט המקראי, את התרגומים הארמיים ואת פרשני היסוד, כאשר מהדורת 1524–1525 שהכין Jacob ben Hayyim ibn Adonijah הפכה לאסמכתא לנוסח המסורתי [Encyclopaedia Judaica]. מדפיסים ונציאנים אחרים, כגון Marco Antonio Giustiniani ו-Alvise Bragadini, באו בעקבותיו, אך יריבותם עתידה הייתה להמיט, בעקיפין, משבר מרחיק לכת.

הצלחת הספר העברי עוררה את חשדן של הרשויות הכנסייתיות. סכסוך מסחרי בין מדפיסים ונציאניים הידרדר לכדי הלשנה על תכני התלמוד בפני רומא. בשנת 1553, בצו האפיפיור, שרפו עותקים של התלמוד ברומא, בכיכר Campo dei Fiori, ולאחר מכן בערים אחרות באיטליה [Encyclopaedia Judaica]. הכנסת התלמוד ל-Index, ולאחריה תקנות הצנזורה שנבעו מוועידת Trente, הכפיפו מעתה את הספרים העבריים לפיקוחם של הצנזורים.

צנזורה זו הותירה עקבות חומריים אופייניים: קטעים מחוקים, מילים מוחלפות, ובעיקר חתימות צנזורים — לעתים קרובות אנוסים — שהוטבעו בסוף הכרך כדי להעיד על הexpurgation [Encyclopaedia Judaica]. עותקים רבים שנשתמרו עד ימינו עודם נושאים התערבויות אלו. במקביל, הרדיפות אילצו את המדפיסים לנדוד. מרכזים התפתחו או התחזקו באימפריה העות'מאנית, שהייתה סובלנית יותר: בקושטא ובסלוניקי פעלו בתי דפוס עבריים כבר מראשית המאה ה-16, וקיבלו בין השאר גולים מחצי האי האיברי [Encyclopaedia Judaica]. לדעת ההיסטוריונים, נדידה זו ממחישה את חוסן תרבות הספר, שיכלה להחיות את עצמה תוך כדי הרדיפות.

במאה ה-17, Amsterdam התבססה כמרכז חדש ומשמעותי, הודות לחירות היחסית שנהנו ממנה הקהילות הספרדיות והאשכנזיות במחוזות המאוחדים. המדפיס Menasseh ben Israël ייסד בה בשנת 1626 בית דפוס עברי בעל שם [Encyclopaedia Judaica]. מאוחר יותר, האותיות שעוצבו בעיר זו רכשו תהילה כה רבה, עד שהביטוי "אותיות אמשטרדם" (otiyot Amsterdam) ציין במשך זמן רב אידיאל טיפוגרפי מבוקש בקרב מדפיסי מרכז אירופה ומזרחה.

המאות שלאחר מכן הובילו לפריחתן של בתי הוצאה גדולים, ובמיוחד במזרח אירופה. משפחת Romm, בVilna, פרסמה בין השנים 1880 ו-1886 מהדורה מונומנטלית של התלמוד הבבלי, הידועה בשם התלמוד הווילנאי (Shas Vilna), אשר קבעה עימוד ומערך פרשנויות שאף הם הפכו לנורמטיביים [Encyclopaedia Judaica]. הסידור, ספר התפילות, והמחזור של החגים זכו לאין-ספור מהדורות, מותאמות לנוסחים השונים — ספרדי, אשכנזי, איטלקי — ותרמו גם לאחידות הליטורגיה וגם לשימור גרסאותיה המקומיות [Encyclopaedia Judaica]. הדפוס הפך כך לגורם של אחדות לא פחות מאשר לשמירת המגוון.

המאה ה-19 וה-20 היו גם עידן המחקר המלומד של הספר העברי. עריכת ביבליוגרפיות גדולות — ובראשן עבודותיו של Moritz Steinschneider, שקטלג את הדפוסים העבריים של הבודליאנה באוקספורד — הולידה דיסציפלינה מדוקדקת, המבוססת על בחינת דפי השער, הקולופונים, סימני המדפיסים וכתבי הזיכיון [Encyclopaedia Judaica]. סימנים אלה — כגון מגדל ה-Soncino או סמלי בתי המלאכה הוונציאניים — מאפשרים לעתים קרובות לזהות ולתארך מהדורות.

השואה השמידה אוספים וספריות יהודיות אינספור באירופה, והפכה את הספר העברי ששרד לעד יקר ערך של עולם שחרב. מאמצי השיחזור שלאחר המלחמה, ולאחר מכם הדיגיטציה העכשווית של האוצרות, אפשרו לשחזר חלק ממורשת מפוזרת זו. כיום ממשיכות מוסדות כגון הספרייה הלאומית של ישראל בתיעוד כתבי היד והדפוסים העבריים והעלאתם לרשת, ומאריכות בצורה דיגיטלית את שרשרת ההעברה הארוכה שפתחו הסופרים [Encyclopaedia Judaica]. לדברי האוצרים, היסטוריית הספר העברי נותרת כך היסטוריה חיה, שבה כל מהדורה שומרת את עקבות הידיים שייצרו אותה, תיקנו אותה, צנזרו אותה והצילו אותה.

מבית המלאכה של Soncino ועד לדפוסי Bomberg, משריפת הספרים ברומא בשנת 1553 ועד לבתי הדפוס של Constantinople, של Salonique, של Amsterdam ושל Vilna — ספר הדפוס העברי מספר היסטוריה שנארגה מתוך רציפות ושבר. הרציפות היא זו של טקסט קדוש המועבר במסירות קיצונית, מן המגילה אל הפוליו ועד לקובץ הדיגיטלי; השבר — זה של הגירושים, הצנזורות וההשמדות שכפו שוב ושוב על הדפוסים את גלותם. הדף המודפס בעברית — עם הקולופון שלו, סימן בית המלאכה, הפירושים הקונצנטריים ולעיתים מחיקות הצנזור — מהווה מסמך היסטורי שלם, שבו נקראים בעת ובעונה אחת האמונה, המסחר, המדע והישרדותו של עם מפוזר. הדפוס לא היה אך ורק אמצעי לשכפול טקסטים: הוא היה אחד מן הכלים הגדולים לאחדות הדיאספורה.