אבות דרבי נתן

כותרת היצירה עצמה מעוררת את השאלה על יחסה ל-Pirqé Avot, שלה היא מהווה התפתחות. בצורתה הקיימת כיום, הטקסט כולל תערובת של משנה ומדרש, וניתן להגדיר אותו מבחינה טכנית כחשיפה הומילטית של המסכת המשנאית Pirqé Avot, שבסיסה הוא מהדורה קדומה יותר של מסכת זו. דיוק זה הוא קריטי: Avot de-Rabbi Natan אינו מפרש את טקסט Pirqé Avot כפי שאנו מכירים אותו, אלא יסתמך על גרסה קדומה יותר של זה, מה שהופך אותו לעד יקר של המצב הקדום של "פרקי אבות".

ההגדרה המדעית של הז'אנר שלו היצירה משקפת את הזהות הכפולה שלה. תאריך הקומפוזיציה שלה והקשר שלה ל-Pirqé Avot הם נושאי ויכוח רציף מאז Schechter. התוכן, הרחוק מלהיות מוגבל למקסימות מוסריות, משלב סיפורים נרטיביים, אנקדוטות ביוגרפיות על חכמים והיבטים של מסורת עממית. אפשר אפילו להתייחס ליצירה כסוג של תוספתא או גמרא למסכת המשנאית Avot — שהיא אחת מעדי המסכתות של המשנה שאינן משלות כל גמרא קנונית בשני התלמודים. Avot de-Rabbi Natan יבואו כך למלא, לפחות בחלקו, חסר זה, בהצגת ל-Pirqé Avot את העטיפה הנרטיבית והפרשנותית שחסרה לה.

ראוי לציין כי היצירה מכילה משפטים רבים, פתגמים ואנקדוטות היעדרות מכל מקור רבני עתיק אחר, לפעמים מנוסחים בסגנון חופשי יותר וקל יותר מאשר ב-Pirqé Avot הקנוני. תכונה זו מציעה שההידור שמר על מסורות שוליות או משתנות, שלא נשמרו על ידי העריכה המשנאית. בגלל עושר אגדי זה מעריצים את המסכת בסורת הלימוד. הוצאת ArtScroll מציגה אותה כברייתא עתיקה המופיעה בקרב Massekhtot Ketanot, המסכתות הקטנות של ה-Shas של ויילנה הקלאסי, המוסיפות עומק, צבע, סיפורים ומשליות ל-Avot, כפי שנלמדו על ידי הטנאים עצמם. המונח ברייתא — תורה טנאית "חיצונית" למשנה — מדגיש את העתיקות המתוגמנת של חלק מהחומר שלו, תוך השארת השאלה של תאריך ההידור הסופי שלה פתוחה.

מקומה ב-Shas של ויילנה ראוי להבהרה. הטקסט מודפס שם בנספח ל-Seder Nezikin, שקדם למסכתות קטנות אחרות. מיקום פתיחה זה, כבודי, מעיד על הפרסטיז שניתן ליצירה על ידי מדפיסים וממערכים קלאסיים, שחשבו אותה קרובה מספיק לעניין טנאי כדי לשלוח מקום ראשון. המצב הפרדוקסלי של המסכת — ראשונה וארוכה ביותר של הקטנות, אך כנראה המאוחרת ביותר כרונולוגית — מסכם בעצמו את המתח המהווה בין הדרישה לעתיקות והמציאות של הידור גאוני.

ייחוסו של היצירה לחכם בשם נתן מהווה אחת מאזורי החושך הנדונים ביותר שלה. הסורה מזהה דמות זו עם נתן הבבלי (בעברית: רַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי), סמכות תנאית מהמאה השנייה, נציג הדור השלישי של התנאים. נתן הבבלי היה בנו של אקסילארך, הסמכות הזמנית העליונה ששלטה בקהילות יהודיות בתפוצה הבבלית. מסיבות שנשארו בלתי מסוגלות להיקבע, הוא בחר לעזוב את בבל כדי להתיישב בארץ ישראל, שם ניהל את בית המדרש התלמודי של אושא.

מקומו בהיסטוריה הרבנית מעוד בעדויות רבות. הוא השתתף בעבודות הקודיפיקציה הגדולות של המשנה שנערכו בהנחיית רבי יהודה הנשיא, לצד בעיקר רבי מאיר. רבות הן ההלכות במשנה שאנו חייבים לרבי נתן, אף שלא כולן נושאות אזכור של שמו: המשנה משתמשת לעתים בניסוח דיסקרטי "ויש אומרים" כדי לאותת את דעותיו, להבדיל מ"אחרים אומרים" המיוחסים לרבי מאיר. הוא גם סוכן על ידי הפטריארך רבי שמעון בן גמליאל לביצוע משימה דיפלומטית עדינה אל רבי חננייה מבבל, אשר, משום שהאמין כי סנהדרין יהודה נעלמה, תלה בהקמת עצמאות בית־דין בבבלי. רבי נתן השלים משימה זו בהצלחה, שמר על סמכות פלסטינה על הלוח השנתי היהודי.

אך ייחוס זה לנתן הבבלי נתקל בקושי כרונולוגי משמעותי: טקסט שהורכב בתקופת הגאונים לא יכול היה להיות נכתב על ידי חכם פעיל מאות שנים קודם לכן. המחקר מסיק בדרך כלל כי השם נתן מציין פחות מחבר מאשר פטרונאז: החכם שהוראותיו או דמותו היו אולי מעוררות או פתחו את האסופה, למעשה מאשר עורכו ההיסטורי. חוסר הוודאויות הנוגעות לזהות המהדר כתובות בויכוח רחב יותר על השכבתו של הטקסט. באשר לצורתה המקורית של היצירה, לגילה וללתלות שלה בנוגע לעדויות קודמות או מאוחרות של המשנה, קיימות דעות רבות, כולן מדווחות בעדינות בהקדמתו של Solomon Schechter לגיליון שלו מ־1887.

החלק זה של חוסר קביעות שייך לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון המושמת: השם "רבי נתן" מתקבל על ידי הסורה הכתוב־יד והמודפסת ללא שום מסמך שיבטיח את ערכו של ייחוסו בנימוס המודרני. לפיכך, ההיסטוריון חייב להתייחס לכותרת זו כמסמן של זיקת מסורתית, המעיד על הוקרתה של דמות תנאית מובילה לאימות קורפוס שעריכתו בפועל היא בעיקר מאוחרת.

המאפיין האופייני ביותר של ההיסטוריה הטקסטואלית של אבות דרבי נתן הוא קיומה בשתי צורות שונות באופן עמוק. היצירה הגיעה אלינו בשתי גרסאות שונות מאוד, המכונות בדרך כלל גרסה א' (ארבעים פרקים) וגרסה ב' (ארבעים ותשעה פרקים). ספירות אחרות, המבוססות על חלוקות פרקים שונות במקצת, מעידות גם הן בספרות המדעית: חוקרים מסוימים מונים ארבעים ואחד פרקים לראשונה וארבעים ושמונה לשנייה. שינויים קטנים אלה בספירה אינם משנים את העיקר: שתי הרקנסיות מהוות שני קורפוסים נפרדים, לא רק גרסאות שונות של אותו טקסט.

שתי הרקנסיות שונות לא רק באורכן, אלא בתוכנן ובאזור התפוצה הגיאוגרפי שלהן. Solomon Schechter הוכיח כי הרקנסיה ב' מצוטטת רק על ידי מחברים ספרדים, בעוד שרש"י מכיר רק את הרקנסיה א'. התוכן של שתי הרקנסיות שונה באופן משמעותי אחת מהשנייה, אם כי השיטה היא אותה בשתיהן. חלוקה גיאוגרפית זו של העדויות — גרסה א' הידועה לפרשן רינלנדי כמו רש"י, גרסה ב' המצוטטת על ידי חכמים ספרדים — חושפת שני ערוצי העברה נפרדים דרך אירופה הימי-ביניימית היהודית, שמקורם המשותף עדיין לא התבררו.

מבנה שתי הגרסאות נשאר עם זאת מקביל בקשריו לפרקי אבות. פרקים 20 עד 30 של גרסה א' ופרקים 30 עד 35 של גרסה ב' תואמים את פרקים 3 ו-4 של פרקי אבות, אוסף משנאי של מאמרים המיוחסים לחכמים מזוהים. פרקים 31 עד 41 של גרסה א' ופרקים 36 עד 48 של גרסה ב' תואמים את פרק 5 של פרקי אבות, אוסף של משפטים אנונימיים הקשורים בצורתם המספרית. מקביליות מבנית זו מאשרת כי שתי הרקנסיות נובעות מגרעין משותף, שפותח בהמשך לפי שני מסלולים עריכתיים עצמאיים.

שתי הגרסאות מציעות כן נקודות מבט שונות על סיפורים ומאמרים מסוימים, וכל אחת כוללת חומר היעדר מהשנייה. גרסה ב', הפחות מוכרת ולזמן רב כלואה בתחום ספרדי, אינה פשוט גרסה מורחבת או מקוצרת של גרסה א': חלק מהסיפורים שלה נותנים גרסאות שונות בהרבה של פרקים ביוגרפיים שגרסה א' מציגה אחרת, ומשפטים המיוחסים לאותם חכמים חלוקים לעתים בניסוחם או בהיקפם. חלוקות אלה של עצם — ולא רק של צורה — הביאו לחוקרים לשקול שתי הרקנסיות עלולות להתפתח בדרך כללית עצמאית מתוך בסיס משותף, אולי עוד לפני התפוצה שלהן בהתאמה בקרב אשכנזי וספרדי.

שאלת הכתבי־היד עליהם מבוסס הידע שלנו על הטקסט זוכה כעת להנמקה משמעותית הודות למחקרים עדכניים, ובמיוחד לעבודה הפילולוגית של Hans-Jürgen Becker ו-Christoph Berner [Avot de-Rabbi Natan : les deux recensions et leurs manuscrits-témoins majeurs]. זיהוי מדויק של הכתבים־עדים מאפשר למדוד את מצב ההעברה של כל רסיעה, וביתר שאת את זה, המצב השביר יותר של גרסה B.

לגרסה A, כמה כתבים־עדים אמינים רשומים ועברו השוואה. שכטר, לעריכתו הביקורתית הראשונה משנת 1887, הסתמך בעוצמה על אוספי British Museum בלונדון ואתBodleian Library באוקספורד. העריכה הסינופטית של Becker ו-Berner (2006) המוצגת בסינופסה גדולה דו־עמודית, עם שני נספחים, משלבת את כל העדים הישירים של גרסה A [Avot de-Rabbi Natan : les deux recensions et leurs manuscrits-témoins majeurs].

לגרסה B, המצב שונה. רסיעה זו מעידה במספר כתבי־יד משמעותית נמוך יותר מזה של גרסה A — מכאן הסינופסה של B הקצרה יותר בעריכת 2006 —, וחלק הארי מעדיה מתולדות מאב קדמון משותף הקרוב בעוצמה. ביניהם, כתב היד של Parme 2785, המוכר בסימון Rossi 327 והעתוק בספרד בשנת 1289, נחשב לעד העתיק ביותר והשלם ביותר של גרסה B [Avot de-Rabbi Natan : les deux recensions et leurs manuscrits-témoins majeurs]. תאריך ההעתקה ומקורו הספרדי מאשרים את המיקום הספרדי של רסיעה זו, כפי שSchechter כבר הוכיח. Schechter השתמש בכתב היד של Munich 95 כעד בסיס לגרסה B בעריכתו משנת 1887 ; העבודות שלאחר מכן אישרו את חשיבותו תוך הוספת שני עדים נוספים: כתב היד של Vatican Ebr. 303, בתאריך המאה החמישית עשרה ובמקור איטלקי, ועותק השמור בBodleian של אוקספורד בסימון MS Heb. c. 24 [Avot de-Rabbi Natan : les deux recensions et leurs manuscrits-témoins majeurs]. ארבעת העדים הללו — Parme 2785, Munich 95, Vatican Ebr. 303 וה-MS Heb. c. 24 של אוקספורד — מהווים את כלל כתבי־היד המרכזיים שנרשמו כרגע לגרסה B. הם כנראה חולקים אב קדמון משותף, מה שמסביר גם את ההומוגניות היחסית של גרסה B וגם את הפגיעות של העברתה בהשוואה לגרסה A.

העריכה הסינופטית שפורסמה בשנת 2006 על ידי Hans-Jürgen Becker ו-Christoph Berner בהוצאת Mohr Siebeck בסדרה Texts and Studies in Ancient Judaism (כרך 116) — להלן « העריכה הסינופטית של 2006 » — ערכה בצורה אחידה את כל העדים לפי שיטה שהייתה בכוונה לא־תיקונית: העורכים הציבו את עדי הטקסט זה לצד זה מבלי לשנות את גרסותיהם או לשפוט אותם [Avot de-Rabbi Natan : les deux recensions et leurs manuscrits-témoins majeurs]. החלטה עריכתית זו, החוסמת עם המסורת של הפילולוגיה הקלאסית דאגת להנחת textus receptus, משיבה לקורא המלומד את הריבוי הגולמי של המסורות הטקסטואליות. היא משחררת שינוי פרדיגמה בפילולוגיה רבנית: במקום לשחזר ארכיטיפוס היפותטי, משווקים לעין את המציאות הכתבית בכל גוונוניה.

לגרסה B, Becker גם פרסם תרגום גרמני מוערך שבסיסו הטקסטואלי הוא כתב היד של Parme 2785, משלים בידי Vatican Ebr. 303, הווריאציות הרלוונטיות של כלל העדים מסומנות בהערה או תועדות בהצגה הסינופטית. עבודה זו מרחיבה ועולה על זה של Schechter בשילוב שברי ה-Geniza של Cairo, שפורסמו כבר בשנת 2003, בתוך אפרט העדים הזמינים.

העבודה לא רק שרדה: היא התקבלה בפעילות, צוטטה והועתקה על ידי הסמכויות הרבניות של ימי הביניים. הסמכויות הרבניות מימי הביניים הכירו את העבודה והתייחסו אליה, והדפסים פרסמו את הטקסט עם המסכתות הקטנות של התלמוד. העדות של Rashi לגרסה A ועדות המחברים הספרדים לגרסה B מהווים, בהקשר זה, אבני דרך של קבילה כפולה ומשלימה.

Rabbi Salomon ben Its'haq, המכונה Rashi (1040–1105), שהערותיו על התורה והתלמוד נותרו עד היום ההתייחסות המוחלטת בלימוד מסורתי, הכיר וצוטט את גרסה A. היכרותו עם הגירסה הזו מעידה על הפצתה בתרבות אשכנזית, בעיקר באזור הריין שבו חי ולימד Rashi. עדות זו מהווה terminus ante quem יקר: גרסה A הייתה בתעבורה מהימנה בקהילות צפון צרפת וגרמניה לפחות מסוף המאה ה-11.

מצד ספרדי, המחברים הספרדים המצטטים את גרסה B מעידים על מסורת מקבילה, פחות מתועדת אך קדומה בעל כורחה באופן זהה. הפיצול בין שתי המסורות הגיאוגרפיות של התמסורת תואם כנראה לשונות טקסטואלית קדומה יותר, קדומה להפרדה של אזורי התרבות הגדולים של יהדות ימי הביניים. העתקת כתב היד של Parme 2785 בספרד בשנת 1289 נכללת בהמשכיות ארוכה זו: הסביבה הספרדית שהעתיקה את גרסה B במאה ה-13 הייתה יורשת מסורת של קבילה וציטוט שהשתרעה לפחות על הסמכויות הספרדיות של תקופת הקלסיקה. אף מסמך אינו מאפשר היום לקבוע האם שתי הגירסאות התפצלו בקרקע בבל לפני שהגיעו לאירופה, או שהן התפתחו באופן שונה במהלך התמסורת הנפרדת שלהן במזרח ובמערב.

מקומה של העבודה בהוצאות מודפסות של התלמוד מדגים את המפגש בין מסורת ותמסורת חומרית. אחת משתי הגירסאות מודפסת בדרך כלל עם תלמוד בבלי בנספח, לפני המסכתות הנקראות קטנות; השנייה, עד לסוף שנות ה-1800, הייתה קיימת רק כתב יד. כך, במשך מאות שנים, רק מחצית מהמסורה הכפולה הייתה נגישה לציבור משכיל בצורה מודפסת, השנייה נשארה כלואה בספריות כתבי יד. הקורא של Shas Vilna נתקל בגרסה מבלי לחשוד בקיומן של אחות תאומה שתוכנה שונה באופן ניכר — מצב שנפתר באמת רק בעפר של העידן הביקורתי המודרני.

השנה 1887 מסמנת נקודת מפנה הן עבור Avot de-Rabbi Natan והן עבור כלל הלימודים הרבניים. הפרסום באותה שנה על ידי Solomon Schechter של מהדורה ביקורתית המבוססת על חקר כל היצירים הזמינים מהווה אירוע חסר תקדים בתולדות המדע היהודי. Schechter הציע את קיומם של שתי גרסות דומות אך מובחנות של הטקסט, אותן הוא ייעד כ״גרסה א״ ו״גרסה ב״. הוא פרסם את שתי הנוסחאות בעמודים מקבילים, והעמיד לרשות העולם המדעי כלי עבודה חדשני. המהדורה הופיעה בווינה [Avot de-Rabbi Natan: שתי הנוסחאות ויצירי עדות הכתוב העיקריים שלהן] והייתה המהדורה הביקורתית הראשונה של יצירת ספרות רבנית.

בעבור גרסה א׳, Schechter גיבש את כל היצירים הנגישים באוספים הגדולים של אותה תקופה, תוך שימוש נרחב במכתבי היד של British Museum בלונדון ו־Bodleian Library באוקספורד. דווקא אל Claude Montefiore, בהקדשת הגרסה זו בעברית, שלח Schechter את הנוסחה המפורסמת שלו המתייחסת לשתי הספריות הללו בתור ״הארץ המובטחת של חוקרי עברית״. בעבור גרסה ב׳, יצירת העדות הבסיסית שלו הייתה כתב היד של מינכן 95 [Avot de-Rabbi Natan: שתי הנוסחאות ויצירי עדות הכתוב העיקריים שלהן], בעוד שהגרסאות החלופיות של כתב היד של פארמה 2785 — de Rossi 327, שנעתק בספרד בשנת 1289, ונחשב לעתיק וביותר ולשלם ביותר עבור נוסחה זו — סיפקו לו את עיקר המסורת ההשוואתית.

התרומה של Schechter לא הסתכמה בביסוס הטקסט בלבד: היא אפשרה, לראשונה, השוואה שיטתית של שתי המסורות. הצבת העמודים זה לצד זה חשפה ברגע אחד את ההתכנסויות וההבדלים בין הנוסחאות, וביססה שיטה שעמדה לעתיד גדול בפילולוגיה העברית. יצירת המופת הראשונה זו של Schechter כבר הכוונה את הקפדנות שהייתה אמורה לאפיין את כל יצירתו, כולל הגילוי ההכרעי שלו: Geniza של קהיר, שממנה הביא בשנת 1897 למעל מאה אלף שברי כתבי יד לקיימברידג׳. שתי שנים מפתח קובעות כך את חיי Schechter על פי הביוגרפים שנשמרו לו: 1887, פרסום המהדורה הביקורתית של Avot de-Rabbi Natan, ו־1897, ה־Geniza. בין תאריכים אלה, אותה שיטה: לזהות, להשוות, להשקיל, לחשוף ללא הסתרת שום דבר מההבדלים בין יצירי עדות.

המהדורה של Schechter, שנתפסה כל זמן כבלתי עולה עליה, בסופו של דבר יצאה לקול זעקה לתיקון לאור יצירי כתב יד רבים יותר, בייחוד שברי ה־Geniza של קהיר עצמם, שהוציא לאור Becker בשנת 2003. המהדורה הסינופטית של 2006 היא ירשת ישירה של העבודה של Schechter [Avot de-Rabbi Natan: שתי הנוסחאות ויצירי עדות הכתוב העיקריים שלהן]. היא מסתמכת על עדויות טקסטואליות המורחבות בצורה משמעותית ומציבה את יצירי העדות אחד לצד השני מבלי לשנות את גרסאותיהם או שפט אותן. Avot de-Rabbi Natan א׳ מוצג בתוכה בסינופסה גדולה על שתי עמודים מלווה בשני נספחים, בעוד שהסינופסה של Avot de-Rabbi Natan ב׳ קצרה יותר בשל מספר הקטן יותר של כתבי יד הזמינים עבור נוסחה זו [Avot de-Rabbi Natan: שתי הנוסחאות ויצירי עדות הכתוב העיקריים שלהן].

הערך הקיים של Avot de-Rabbi Natan נעוץ בגיוון של חומריו, המעניקים לו מעמד של מקור ראשוני לתולדות הרעיונות וההנהגות של היהדות התלמודית. היצירה מכילה משפטים אתיים, מסורות היסטוריות, סיפורים ושברי פולקלור. ריבוי הרישומים הזה — משפט מוסרי, נרטיב ביוגרפי, חשיפה הומילטית — מסביר את העניין המתמשך שהוא עוררה בקרב חוקרים מכל תחומי Wissenschaft des Judentums.

טבעה כברייתא תנאית מעניק לה סמכות מיוחדת בתרבות הלימוד: היא טוענת להעביר הוראות הבאות ישירות מן התנאים, אלה המורים שדבריהם מהווים בסיס ללימוד המשנה. מוצגת כהשלמה נרטיבית והסברתית לPirké Avot, היצירה פורסת סביב המחכימות האתיות אריג של סיפורים ומשלים שנועדו להאיר את משמעותם ולהדגים את משמעותם המעשית. כך היא מציעה, למשל, נרטיביות ארוכות על Hillel וShammai — אופייהם המנוגדים, שיטות הוראתם, תשובותיהם ללמדים דתיים נחרצים — סיפורים הנעדרים מPirké Avot אך המשכים טבעיים של רוחו.

היצירה גם מכילה אמרות רבניות בסגנון בלתי פורמלי יותר מאשר בטקסטים קנוניים, סימן להעברה פחות מבוקרת וניתכן עתיקה יותר. אלה hapax אגדיים הופכים את התרקטט למכרה לבדקי תולדות המסורות ההוראליות: בה יכול הוא לגלות שכבות העברה שונות, חלקן עולות אולי אכן לתקופה התנאית, אחרות בבירור שייכות להרחבה אמוראית או גאונית.

מחקרים תמטיים בחנו את סיפוריו על חורבן ההיכל, מסורותיו על Yohanan ben Zakkai וייסוד Yavne, הוראותיו על התשובה וחופש הרצון, וקונצפציית הקשר בין מורה ותלמיד. עבודות אלה אישרו כי Avot de-Rabbi Natan איננו רק פירוש לPirké Avot, אלא טקסט עצמאי העוסק בשאלות גדולות של המחשבה התלמודית: היחס לתורה, הנחלת הדעת, משמעות האסון הלאומי של שנת 70 של הספירה הנוצרית. הסיפור של Yohanan ben Zakkai המשיג מVespasien הרשאה לייסד את האקדמיה בYavne, הנעדר מן המשנה בצורה נרטיבית זו, הוא אחד הדוגמאות המצוטטות ביותר למה שהתרקטט תורם בעצמו לזיכרון התקופה של בית שני.

הויכוח המדעי עדיין פתוח עם זאת בשאלות יסוד. ההרכב מתוארך לתקופה התנאית בשכבותיו העתיקות ביותר, ולעיצוב הסופי של התקופה הגאונית [Avot de-Rabbi Natan: שתי הרקוויזיציות וכתבי היד העדות שלהם העיקריים], מה שהחקירה משמעותה בתנאי סטרטיפיקציה: שכבות עתיקות מתקיימות לצד עיבודים מאוחרים. במקום להוות חולשה, אי-הקביעות הזו מעידה על עושרו של טקסט בשכבות, בו המשפט התנאי משמש גרעין לקונסטלציה נרטיבית שהעיגולים החיצוניים שלה עשויו להיות משורטטים מאות שנים לאחר סגירת המשנה.

בנוסף על המהדורה הפרינצפס של Schechter, הטקסט של Avot de-Rabbi Natan היה כפוף למאמץ מתמשך של תרגום והנגשה לאורך המאה העשרים, סימן לחשיבותו המוכרת בקנון של מחקרי חכמות רבניות. התרגום האנגלי של Judah Goldin, שפורסם ב-1955 תחת הכותרת The Fathers According to Rabbi Nathan באוסף Yale Judaica Series, היווה למשך זמן רב את הציון המודיע לקוראים דוברי אנגלית. מבוסס על הגרסה A, הוא נותר כלי הוראה חיוני, המובחן בזכות איכות הפרוזה שלו וההקדמה החוקרת המלווה את הטקסט.

תרגום של הגרסה B בוצע לאחר מכן על ידי Anthony J. Saldarini, שהופיע ב-1975 באוסף Studies in Judaism in Late Antiquity, מה שאפשר לבסוף לציבור דוברי אנגלית לגשת לעריכה השנייה. שני התרגומים הללו, שכל אחד מהם מוקדש לאחת הגרסאות בנפרד, משקפים את מצב המחקר לפני שנכפתה הפרספקטיבה הסינופטית שהתאפשרה על ידי המהדורות הביקורתיות החדשות. התרגום של Goldin כמו גם של Saldarini נותרים ציוני ייחוס בלתי מעורערים, אך הם פועלים כקריאות מבודדות של כל עריכה ולא כאמצעים להשוואה: הקורא לא יכול, מתוך שני הכרכים הללו, לכלול במבט אחד את ההתכנסויות וההבדלים בין המסורות.

מצד הייחוס העברי והמסורתי, מספר הערות ומהדורות מוערות ראו אור במהלך המאה העשרים בסביבות הלימוד האורתודוקסיות. בית ההוצאה ArtScroll פרסם מהדורה דו-לשונית עברית-אנגלית עם הערות, המכוונת לקהל של מתרגלי לימוד מסורתי (lomdim), תוך הדגשת מעמדה של היצירה כברייתא אותנטית המעבירה את תורתם של הטנאים עצמם. פרסומים אלה לקהל רחב תרמו לעיגון Avot de-Rabbi Natan בתודעה הדתית הקונטמפוררית, בהרבה מעבר לחוג של מומחים אקדמיים.

נקודת הפנייה המכרעת של המהדורה המודרנית מיוצגת על ידי עבודתו של Hans-Jürgen Becker. לאחר שערך את שברי הגניזה של Cairo הקשורים לטרקטט זה ב-2003, Becker פרסם ב-2006 יחד עם Christoph Berner את המהדורה הסינופטית המלאה בـ Mohr Siebeck, באוסף Texts and Studies in Ancient Judaism (כרך 116) [Avot de-Rabbi Natan: שתי העריכות ויעדי הכתבים העיקריים שלהם]. מהדורה זו מציבה זו לצד זו את כל עדי הכתבים הישירים של שתי הגרסאות ללא תיקונם, תוך מימוש הפרויקט שהתחיל Schechter מאה שנה קודם לכן בעזרי הזמן שלו. היא משלימה על ידי תרגום גרמני של הגרסה B על ידי Becker עצמו, המבוסס על כתב היד של Parme 2785, הנחשב לעתיק וקיים ביותר לעריכה זו, ומשלים את Vatican Ebr. 303. מכלול התוכנית העריכה זו — שברי הגניזה, סינופסה, תרגום — מהווה את מצב הטכנולוגיה הקונטמפוררי לחקר פילולוגי של Avot de-Rabbi Natan.

Rabbi Nathan HaBavli (המאה ה-2, תאריכים מדויקים אינם ידועים) — דמות חסות של היצירה, Rabbi Nathan HaBavli (רַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי) הוא תנא מהדור השלישי, בנו של ראש גולה בבלי. לאחר שהתיישב בארץ ישראל, עמד בראש בית המדרש באושא ונטל חלק בעבודת עריכת המשנה תחת Rabbi Yehouda ha-Nassi, לצידו של Rabbi Méïr. המסורת מייחסת לו את חיבור המסכת הנושאת את שמו, אם כי המחקר המודרני רואה בייחוס זה חסות סמלית יותר מאשר מחבּרוּת במובן הדווקני: הטקסט, שנוּסּף בתקופת הגאונים, מסתמך על סמכותו כדי לאמת את מסורותיו.

Rabbi Yehouda ha-Nassi (כ-135 – כ-217) — נשיא הקהילה היהודית בפלסטינה ועורך ראשי של המשנה, Rabbi Yehouda ha-Nassi (רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא) הוא הדמות המרכזית של העריכה התנאית. אף שאינו קשור ישירות לחיבור אבות דרבי נתן, אי אפשר להפרידו מהקשרו: תחת הנהגתו נכתבה המשנה, שממנה פרקי אבות חלק, ואליה נסמך אבות דרבי נתן כפירוש והרחבה. Rabbi Nathan HaBavli עבד לצידו, וזהו הבסיס למסורת הקושרת את שמו של נתן עם מכלול המשנה.

Rashi (1040–1105) — Rabbi Salomon ben Its'haq (רַשִׁ״י) הוא המפרש ימי-הביניימי המפורסם ביותר של המקרא העברי ושל התלמוד הבבלי. נולד ומת בטרואה שבשמפניה, ולימד בקהילות היהודיות שבצפון צרפת וברינוס. היכרותו עם נוסח א של אבות דרבי נתן מהווה עדות מכרעת לתיארוך הפצת נוסח זה בסביבה האשכנזית ולמיקומה: נוסח א היה מצוי בקהילות צפון אירופה לכל המאוחר מסוף המאה ה-11. העובדה ש-Rashi לא מצטט את נוסח ב מעולם מאשרת את החלוקה הגיאוגרפית של שתי המסורות כפי שתיאר Schechter.

Solomon Schechter (כ-1847–1915) — יליד רומניה ממשפחה חסידית, Schechter היה אחד מגדולי החוקרים היהודיים של דורו. כמרצה בקיימברידג', פרסם בשנת 1887 בוינה את המהדורה הביקורתית של אבות דרבי נתן — עבודה פילולוגית ראשונה מסוגה בספרות הרבנית, המבוססת על כתבי היד של British Museum, Bodleian Library, מינכן ופרמה. כך הנגיש לראשונה את נוסח ב, שנותר עד אז בכתבי יד, והציגו בעמודות מקבילות מול נוסח א. גילויו של גניזת קהיר בשנת 1897 — שממנה הביא יותר ממאה אלף קטעים לקיימברידג' — שינה לצמיתות את הידע על היהדות בימי הביניים. את שארית קריירתו עמד בראש Jewish Theological Seminary בניו יורק.

Judah Goldin (1914–1998) — חוקר אמריקאי מומחה לספרות רבנית, Goldin לימד בין השאר ב-Yale University. תרגומו האנגלי של נוסח א של אבות דרבי נתן, שיצא לאור בשנת 1955 בסדרה Yale Judaica Series תחת הכותרת The Fathers According to Rabbi Nathan, היה במשך שנים רבות המקור המרכזי לקוראים שאינם דוברי עברית. מבואו המלומד ופרוזתו הרהוטה תרמו להפצת הטקסט הרחק מעבר לחוגים המקצועיים, ועשו את עושרו האגדי של יצירה שהייתה עד אז נחלת קוראי העברית בלבד לנגיש לכול.

Anthony J. Saldarini (1941–2001) — חוקר אמריקאי מומחה ליהדות בית שני ולתקופה הרבנית, Saldarini לימד ב-Boston College. הוא ביצע את התרגום האנגלי השלם הראשון של נוסח ב של אבות דרבי נתן, שיצא לאור בשנת 1975 בסדרה Studies in Judaism in Late Antiquity. עבודתו אפשרה לראשונה לקוראים דוברי אנגלית לגשת לנוסח הספרדי של היצירה, שעד אז היה שמור לדוברי עברית המסוגלים לקרוא כתבי יד או את מהדורת Schechter. ניתוחיו על היחס בין שני הנוסחים נותרים נקודת מוצא הכרחית לכל חוקר העוסק בטקסט זה.

Hans-Jürgen Becker (תאריכים אינם ידועים) — פילולוג ומומחה לספרות רבנית, Becker הוא מחבר המהדורה הביקורתית של קטעי גניזת קהיר הנוגעים לאבות דרבי נתן, שפורסמה בשנת 2003, ולאחר מכן שותף לעריכה, יחד עם Christoph Berner, של המהדורה הסינופטית השלמה של שני הנוסחים שיצאה לאור ב-Mohr Siebeck בשנת 2006 בסדרה Texts and Studies in Ancient Judaism (כרך 116). הוא הפיק גם תרגום גרמני מוערך של נוסח ב, המבוסס על כתב היד פרמה 2785 ומשולם על ידי Vatican Ebr. 303. תכניתו העריכתית מהווה את שיאה העכשווי של העבודה שנפתחה על ידי Schechter מאה שנה קודם לכן.

Avot de-Rabbi Natan מתגלה, בסיום המסלול הזה, כטקסט-צומת: צומת בין Mishna לבין Midrash, בין המשפט לבין הסיפור, בין המסורת הטנאית המוזכרת לבין הקומפילציה הגאונית הסבירה. יצירה אגדית שכנראה נקבעה בתקופה גאונית, ראשון וארוך ביותר מן התרכתות הקטנות מבלי להשתייך אליהן באמת, היא נושאת יותר את אופיו של midrash מאוחר מאשר של תרכת משנאית. ייחוסה ל-Rabbi Nathan the Babylonian נובע מהזיכרון המועבר יותר מאשר מן הארכיון המוכח, בעוד שכפילות הגירסתו וההוצאה הביקורתית שלה הם, אלה כן, עובדה היסטורית מלאה וקבועה.

ההיסטוריה החומרית של הטקסט, כעת מוכרת טוב יותר הודות למחקרים על כתבי היד העדים, חושפת את השברירות היחסית של השידור של גרסה B. מעטה פחות בעדים מגרסה A, וכתבי היד שלה חולקים כנראה מוצא משותף, היא הגיעה אלינו דרך שרשרת שידור שחוקה במיוחד. ארבעה עדים עיקריים זוהו לגירסה זו: כתב היד של Parme 2785 (de Rossi 327), המועתק בספרד ב-1289 ונחשב לעתיק ביותר ולשלם ביותר; כתב היד של Munich 95, ששימש בסיס טקסטואלי ל-Schechter בשנת 1887; Vatican Ebr. 303, מתוארך למאה ה-15; ו-MS Heb. c. 24 של ספריית Bodleian שבאוקספורד. גרסה A, תיעודה טוב יותר, נשענת על קבוצה רחבה ומגוונת יותר של עדים, שנתן דין וחשבון עליה הסינופסיס הגדול בשתי עמודים של ההוצאה של 2006. על מכלול קורפוס מועשר זה הקימו Becker ו-Berner את הוצאתם הסינופטית, היורש הישיר של ההוצאה החלוצית של Schechter.

ההיסטוריה של טקסט זה היא גם זו של שחרור פילולוגי. ההוצאה של 1887 הייתה ההוצאה הביקורתית הראשונה בהיסטוריה של יצירה רבנית, המבוססת על ייעוץ שיטתי בכל כתבי היד הזמינים בספריות גדולות באירופה. בכך, Avot de-Rabbi Natan לא הייתה רק אובייקט של מדע חדש, אלא ההזדמנות ללידתו. יצירה זו, שתפסה זמן רב מקום צנוע בנספח של Shas של Vilna, התגלתה, בעט של Schechter, כמעבדה היוצרת של הפילולוגיה הרבנית המודרנית.

מ-Shas של Vilna לסינופסיס של המאה ה-21, בעבור דרך התרגומים של Goldin ו-Saldarini ודרך התוכנית העריכה של Becker, ה-«ספר האבות על פי Rabbi Nathan» ממשיך להעביר, כמו תוכן, שיטה: זו של האזנה סבלנית למסורות רבות, כבוד לגרסאות, והשכנוע כי האמת של טקסט אינה מצויה בגרסה אחת אלא בדיאלוג קבוע בין צורותיו הרבות. זה אולי ההוראה העמוקה ביותר שלו — הוראה שהאבות עצמם יכלו היו לנסח כמקסימה.