אבות דרבי נתן.

היצירה המכונה בשמה העברי אבות דרבי נתן — שתעתוקה הוא Avot de-Rabbi Natan ותרגומה לצרפתית « Les Pères selon Rabbi Nathan » — תופסת מקום ייחודי בתוך מסגרת הספרות הרבנית. Avot de-Rabbi Nathan, המודפס בדרך כלל עם המסכתות הקטנות של התלמוד, הוא חיבור אגדי יהודי שנערך ככל הנראה בתקופה הגאונית (בין השנים 700–900 לספירה). אף שמיקומו הוא בראש ה״מסכתות הקטנות״ (massekhtot ketanot) של תלמוד בבלי, ואף ש-Avot de-Rabbi Nathan הוא הראשון והארוך שבהן, אין הוא שייך כנראה מבחינה כרונולוגית לאותה אסופה, ואופיו קרוב יותר לזה של מדרש מאוחר.

הטקסט מוצג כהרחבה ופירוש של חיבור יסודי אחר — Pirqé Avot (״פרקי אבות״) — קובץ מאמרים אתיים המועברים בשם חכמי התקופה התנאית. ״Les Pères selon Rabbi Nathan״ הוא עיבוד ופירוש פוסט-תלמודי של Pirqé Avot; תוכנו מגוון וכולל פולקלור, מסורות היסטוריות והוראות מוסריות. טיבו המורכב — הניצב בצומת שבין המשנה למדרש — מסביר מדוע נתנגד הטקסט זמן רב לניסיונות תיארוך וסיווג, ומדוע הוא נותר נושא בחינה מועדף בקרב חוקרי מסירת הספרות הרבנית.

הספר שלפנינו מבקש לשחזר את תולדות הטקסט הזה: את יחסו אל Pirqé Avot, את מסורת כתבי היד הכפולה המרכיבה אותו, את ייחוסו החידתי לחכם ששמו Nathan, ואת האירוע המכריע של הוצאתו במהדורה ביקורתית מודרנית בידי Solomon Schechter. כל טענה בו מיוחסת למקורותיה, תוך הבחנה בין מה שהארכיון והמחקר מבססים לבין מה שהמסורת מוסרת.

כותרת החיבור עצמה מעוררת את שאלת יחסו לפרקי אבות, שאותם הוא בא לפתח. בצורתו הקיימת כיום, הוא מכיל תערובת של משנה ומדרש, וניתן להגדירו מבחינה טכנית כפירוש הומילטי למסכת פרקי אבות, המבוסס על נוסח קדום יותר של אותה מסכת. הבהרה זו היא בעלת חשיבות מכרעת: אבות דרבי נתן אינו מפרש את נוסח פרקי אבות המוכר לנו, אלא נשען על גרסה קדומה ממנה, ומכאן ערכו כעד יקר ערך למצבם הראשוני של "פרקי אבות".

הכינוי המלומד המציין את הז'אנר אליו משתייך החיבור משקף את זהותו הכפולה. "אבות דרבי נתן" הוא עיבוד ופירוש פוסט-תלמודי לפרקי אבות; תוכנו מגוון וכולל פולקלור, מסורות היסטוריות והוראות אתיות. תאריך חיבורו ויחסו לפרקי אבות הם נושאי ויכוח. התוכן, הרחוק מלהסתכם במימרות מוסריות בלבד, משלב סיפורי מעשה, אנקדוטות ביוגרפיות על החכמים, ורכיבים ממסורת העם. החיבור מכיל פסוקים אתיים רבים, אך גם מסורות היסטוריות, סיפורים ושברי פולקלור.

עשרו האגדי הוא שמקנה למסכת את מעמדה בעולם הלימוד המסורתי. הוצאת ArtScroll מציגה אותה כברייתא הקדומה המצויה בין מסכתות קטנות ב-Shas של וילנא הקלאסי, המוסיפה עומק, צבע, סיפורים ומשלים לאבות, כפי שנמסרו על ידי התנאים עצמם. המונח ברייתא — תורה תנאית "חיצונית" למשנה — מדגיש את הקדמות הנטענת של חלק מחומרו, ובה בעת משאיר פתוחה את שאלת מועד עריכתו הסופי.

ייחוס החיבור לחכם בשם Nathan מהווה אחת מנקודות האפלה הנידונות ביותר שלו. המסורת מזהה דמות זו עם Nathan הבבלי, סמכות תנאית מן המאה השנייה. Nathan הבבלי, שמו מופיע בכותרת, היה תנא מן המאה ה-II. ואולם ייחוס זה נתקל בקושי כרונולוגי מהותי: טקסט שנערך בתקופה הגאונית אינו יכול להיות מחיבורו של חכם שפעל מספר מאות שנים קודם לכן.

המחקר מסיק בדרך כלל כי שמו של Nathan מציין פחות מחבר ממשי ויותר חסות: החכם שתורתו או דמותו הם שהיוו השראה לקובץ או פתחו אותו, ולא עורכו ההיסטורי. אי-הוודאויות הנוגעות לזהות המערך משתלבות בוויכוח רחב יותר. בכל הנוגע לצורתו המקורית, לעתיקותו ולתלותו בנוסחים קדומים או מאוחרים יותר של המשנה, קיימות דעות רבות, הנדונות בכישרון רב בהקדמתו של S. Schechter.

חלק זה של אי-הגדרה נשתייך לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון המבוסס: השם "רבי Nathan" מתקבל על-ידי המסורת כתב-היד והדפוס, מבלי שאף מסמך יבטיח את ערכו כייחוס מחברי במובן המודרני. ההיסטוריון חייב אפוא להתייחס לכותרת זו כמחוון של שייכות מסורתית, המעיד על יוקרתה של דמות תנאית שגויסה לאימות קורפוס שעריכתו הממשית מאוחרת ממנה במידה ניכרת.

המאפיין הבולט ביותר בתולדות הנוסח של אבות דרבי נתן הוא קיומו בשתי צורות השונות זו מזו באופן מעמיק. המסכת הגיעה אלינו בשתי נוסחאות שונות מאוד, המכונות בדרך כלל נוסח א׳ (40 פרקים) ונוסח ב׳ (49 פרקים). מניינים אחרים, המבוססים על חלוקות פרקים שונות במעט, מצויים אף הם בספרות המחקר. הראשון מחולק לארבעים ואחד פרקים, והשני לארבעים ושמונה.

שתי הנוסחאות הללו אינן נבדלות זו מזו בהיקפן בלבד, אלא גם בתוכנן ובהפצתן. Schechter הוכיח כי הנוסחא ב׳ מצוטטת רק בידי מחברים ספרדיים. Rashi אינו מכיר אלא את הנוסחא א׳. תוכן שתי הנוסחאות שונה באופן ניכר זה מזה, אף שהשיטה זהה בשתיהן. חלוקה גיאוגרפית זו של העדויות — נוסח א׳ ידוע לפרשן ריינאי כדוגמת Rashi, ונוסח ב׳ מצוטט בידי חכמי ספרד — מגלה שני ערוצי מסירה נפרדים לאורך אירופה של ימי הביניים.

מבנה שתי הנוסחאות נשאר עם זאת מקביל ביחסו לפרקי אבות. פרקים 20–30 של א׳ ופרקים 30–35 של ב׳ מקבילים לפרקים 3–4 של פרקי אבות, אוסף משנאי עצמאי; פרקים 31–41 של א׳ ופרקים 36–48 של ב׳ מקבילים לפרק 5 של פרקי אבות, אוסף מאמרים אנונימיים הקשורים זה לזה על פי צורתם. קבלוּת מבנית זו מאשרת כי שתי הנוסחאות יוצאות מגרעין משותף, שהתפתח לאחר מכן לאורך שתי מסלולי עריכה נפרדים.

היצירה לא רק שרדה — היא התקבלה באופן פעיל, צוטטה והועתקה על ידי פוסקים רבניים בימי הביניים. הסמכויות הרבניות המימי-ביניימיות הכירו ביצירה והתייחסו אליה, והמדפיסים פרסמו את הטקסט יחד עם המסכתות הקטנות של התלמוד. עדותו של Rashi לגרסה א' ועדות המחברים הספרדיים לגרסה ב' מהווים, בהקשר זה, ציוני דרך של קבלה כפולה ומשלימה.

מקומה של החיבור במהדורות התלמוד המודפסות ממחיש את המפגש בין מסורת לבין העברה חומרית. קיימות שתי נוסחאות של יצירה זו: האחת מודפסת בדרך כלל עם תלמוד בבלי כנספח לסדר נזיקין, לפני המסכתות הנקראות קטנות; האחרת, עד סוף שנות ה-1800, לא הייתה קיימת אלא בכתב יד. כך, במשך מאות שנים, רק מחצית מן המסורת הכפולה הייתה נגישה לציבור הקוראים בצורה מודפסת, בעוד האחרת נותרה כלואה בספריות כתבי היד.

אי-סימטריה זו בין גרסה שהופצה באופן נרחב לבין גרסה שנותרה בכתב יד ממחישה את האופן שבו המסורת המקובלת והארכיון החומרי מתכתבים זה עם זה ומדייקים זה את זה. קורא תלמוד וילנא פגש נוסחה אחת מבלי לחשוד בקיומה של "תאומה" שתוכנה שונה ממנה באופן ניכר — מצב שלא נפתר ממש אלא בשחר העידן הביקורתי המודרני.

שנת 1887 מהווה נקודת מפנה הן עבור Avot de-Rabbi Nathan והן עבור מכלול המחקר הרבני. מהדורה משנת 1887 שפרסם Solomon Schechter הייתה המהדורה הביקורתית/האקדמית הראשונה מסוגה של יצירה רבנית. בהסתמכו על עיון בכל כתבי היד שעמדו לרשותו, הציע Schechter את קיומן של שתי נוסחאות דומות אך שונות זו מזו של טקסט זה, אותן כינה "נוסח א'" ו"נוסח ב'". בהזדמנות זו הנגיש החוקר לציבור הרחב את הנוסח שנותר עד אז בכתב יד. האחר, עד סוף שנות ה-1800, לא היה קיים אלא בכתב יד בלבד. בשנת 1887 פרסם Solomon Schechter את שני הנוסחים בעמודות מקבילות.

תרומתו של Schechter לא הצטמצמה לביסוס הטקסט בלבד: היא אפשרה לראשונה השוואה שיטתית בין שתי המסורות. שני הנוסחים מציעים נקודות מבט שונות על סיפורים ואמרות מסוימים, וכל אחד מהם כולל חומרים שאינם מצויים בשני. הצבת העמודות זו מול זו גילתה במבט אחד את ההתכנסויות וההתפצלויות שבין הנוסחים, ושרטטה שיטה שעתידה הייתה להיות מפוארת בפילולוגיה העברית.

מהדורתו של Schechter, שנותרה ללא מתחרה זמן רב, הגיעה לבסוף לנקודה שבה נדרשה עדכון לאור עדי נוסח רבים יותר. כך נוצרה מהדורה סינופטית מודרנית. מהדורה שלמה זו של שני נוסחי Avot de-Rabbi Nathan היא יורשתה של מהדורת Salomon Schechter שנתפרסמה בשנת 1887 ושמזה זמן מה פגה עליה. היא נשענת על עדויות טקסטואליות שהתרחבו באופן ניכר ומציבה את עדי הטקסט זה לצד זה מבלי לשנות את נוסחיהם ומבלי לשפוט ביניהם. Avot de-Rabbi Nathan א' מוצג בה בסינופסיס רחבת-ידיים של פריסה כפולה הכוללת שני נספחים, ואילו הסינופסיס של Avot de-Rabbi Nathan ב' קצרה ממנה, וזאת לנוכח מיעוט כתבי היד הקיימים.

הערך המתמשך של אבות דרבי נתן נעוץ בגיוון חומריו, המעמידים אותו כמקור ראשון במעלה לתולדות הרעיונות והמנהגים של היהדות הרבנית. היצירה כוללת אמרות מוסריות רבות, אך גם מסורות היסטוריות, סיפורים ושברי פולקלור. ריבוי הרבדים הזה — אמרה מוסרית, סיפור ביוגרפי, דרשה הומילטית — הוא שמסביר את העניין המתמיד שהיא מעוררת בקרב החוקרים.

אופייה כברייתא תנאית מקנה לה סמכות מיוחדת במסורת הלימוד: היא מתיימרת למסור תורות היוצאות ישירות מפי התנאים, אותם חכמים שדבריהם מהווים את יסוד המשנה. מוצגת כתוספת נרטיבית ומפרשת לפרקי אבות, היצירה פורשת סביב המימרות המוסריות רקמה של סיפורים ומשלים, שנועדו להאיר את משמעותן ולהמחיש את השלכותיהן המעשיות.

ואולם, הדיון המדעי עדיין פתוח בשאלות היסוד. תאריך חיבורה ויחסה לפרקי אבות נתונים במחלוקת. אי-הוודאות הזו, הרחוקה מלהיות חולשה, מעידה דווקא על עושרו של טקסט רב-שכבות, שבו דרים בכפיפה אחת רבדים קדומים — אפשר תנאיים — לצד עיבודים גאוניים. המחקר נוטה כיום לראות באבות דרבי נתן פחות יצירה של מחבר יחיד ויותר מאגר של מסורות שנצטברו, שנקבע בשלבים עוקבים. תולדות עריכתו — מן הנספח לתלמוד דווילנא ועד לסינופסיסים הביקורתיים בני זמננו — משרטטות בזעיר אנפין את ההתפתחות של מדעי היהדות עצמם.

אבות דרבי נתן מתגלה, בסיום מסע זה, כטקסט-צומת: צומת בין המשנה למדרש, בין הפתגם לסיפור, בין המסורת התנאית הנתבעת לבין עריכתו הגאונית המשוערת. יצירה אגדית שנערכה כנראה בתקופה הגאונית, הראשון והארוך ביותר מבין המסכתות הקטנות מבלי להשתייך אליהן באמת, יש לה אופי של מדרש מאוחר יותר. ייחוסה לרבי נתן נשען על הזיכרון המועבר יותר מאשר על העדות המוכחת, ואילו הנוסח הכפול ומהדורתו הביקורתית הם, מצדם, עובדה היסטורית שנקבעה לחלוטין.

ההיסטוריה של טקסט זה היא גם היסטוריה של שחרור פילולוגי. המהדורה שפרסם Solomon Schechter בשנת 1887 הייתה המהדורה הביקורתית הראשונה מסוגה של יצירה רבנית, המבוססת על עיון בכל כתבי היד שהיו זמינים ומציעה שתי גרסאות נפרדות המכונות "נוסח א" ו"נוסח ב". בכך לא היה אבות דרבי נתן רק מושא של מדע, אלא גם הזדמנות להולדתו. מן הש"ס מווילנה ועד לסינופסיסים של המאה העשרים ואחת, "ספר האבות על פי רבי נתן" ממשיך להעביר, לא פחות מתוכן, גם שיטה: שיטת ההקשבה הסבלנית למסורות הרבות והמגוונות.