קינות.

המילה העברית קינות (qinot, יחיד qinah) מציינת ז'אנר שירי וליטורגי: הקינה, שיר האבל. במסורת היהודית, מונח זה בא לכנות מקבץ מוגדר: כלל שירי הקינה הנאמרים בתשעה באב (Tisha be-Av), יום צום ואבל המציין את חורבן שני בתי המקדש בירושלים ואת האסונות שפקדו את העם היהודי לאחר מכן. המונח מציין גם את הז'אנר הספרותי, גם את הקובץ — לרוב חוברת נפרדת מהסידור הרגיל — שבו נעשה שימוש ביום זה.

לפי הנהגים המקובלים כיום, במקום הסידור הרגיל משתמשים בספר תפילה מיוחד לתשעה באב, הקינות, הכולל את סדרי התפילה (מעריב, שחרית ומנחה), את נוסח מגילת איכה, מבחר קינות נוספות וקריאות מן הכתובים הנלוות ליום. חוברת זו מקבצת סביב הגרעין המקראי שכבות של יצירה שירית הנמשכות על פני כמה מאות שנים.

הספר שלפנינו עוקב אחר תולדות מקבץ זה: מן השורש המקראי שבמגילת הלמנות (Eikha), דרך פריחתה של השירה הליטורגית (פיוט) בתקופת העת העתיקה המאוחרת ובימי הביניים, ועד לקינות שצמחו מתוך הרדיפות של ימי הביניים והעת החדשה. מדובר ביצירה שהיא כאחת ספרותית, ליטורגית והיסטורית — כזו שבה השתקעה הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי בדמות שיר.

בראשית הז'אנר עומד הספר המקראי איכה, Eikha בעברית, על שם מילתו הראשונה ("אֵיכָה!"). ספר זה, המקונן על חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה, מהווה את המטריצה הפורמלית והתמטית של כל הקינות שבאו אחריו. המסורת הרבנית מייחסת את חיבורו לנביא ירמיהו, עד ראייה לאסון; המחקר המודרני נוטה לראות בו יצירה קולקטיבית או אנונימית, שנתחברה בעשורים שלאחר נפילת העיר [Encyclopaedia Judaica, art. « Lamentations »].

הספר מורכב מחמישה שירים, שארבעה מהם הם אקרוסטיכונים אלפביתיים — מוסכמה פורמלית שהפייטנים של ימי הביניים יאמצו באופן שיטתי בקינותיהם. קריאת Eikha בתפילת ערבית של תשעה באב היא לב הליטורגיה של אותו יום. ליטורגיית התשיעי באב כוללת את קינות ואת קינות מיוחדות נוספות. מתוך מבנה זה — אבל מטוקס, אקרוסטיכון, הזכרת המקדש החרב — נפרש כל גוף הקינות [Encyclopaedia Judaica, art. « Kinah »].

קביעת תשעה באב כיום אבל לאומי, שנקבעה במסורת התנאית (משנה, מסכת תענית ד, ו), העניקה מסגרת ליטורגית יציבה שקראה בהדרגה לפרייה שירית עשירה, כדי ללוות ולהרחיב את הטקסט המקראי.

האנטיקוות המאוחרת, בארץ ישראל (בין המאה הרביעית לשמינית), מאופיינת בשגשוגו של הפיוט, שירת הקודש העברית שנועדה להעשיר את התפילה. בתוך מסגרת זו נולדות הקינות הראשונות במובנן הממשי, אשר תוכננו להיכלל בליטורגיה של תשעה באב בעקבות קריאת מגילת האיכה.

הדמות המרכזית של תקופה זו היא המשורר אלעזר בן קיר (אלעזר הקליר), הנחשב לפייטן הקדום הפורה והמשפיע ביותר. הקינות הנפוצות ביותר נכתבו בידי אלעזר הקלירי, משורר ליטורגי מהמאה השמינית. קינותיו, בשפה עשירה, רמיזתית ורווית הפניות מדרשיות, נותרות בלב המסורת האשכנזית עד ימינו אלה. הקלירי מפגין בהן אמנות מלומדת של אקרוסטיכון, פזמונות והרמזים מן המקרא ומן התלמוד, המניחה אצל השומע תרבות כתובית רחבת יריעה [Encyclopaedia Judaica, art. « Kalir, Eleazar »].

מאגר הקינות של תקופה זו אינו מוגבל לחורבן הבית: הוא כולל כבר את זכרם של אבלות אחרות, ובפרט זו של עשרת ההרוגים (עשרה הרוגי מלכות), חכמים שהומתו על ידי רומא, שסיפורם מספק את חומר הגלם לכמה מן הקינות המרגשות ביותר בנוסח התפילה. כך, מאז ראשיתו, נוטה הז'אנר לצרף את האסונות הרצופים תחת סימנו היחיד של תשעה באב.

החל מהמאה ה-10, יצירת הקינות מתגוונת בהתאם לאזורי התרבות הגדולים של יהדות ימי הביניים. בספרד המוסלמית (ספרד), תור הזהב של השירה העברית מניב קינות בעלות שלמות פורמלית רבה, המאופיינות במשקל הכמותי שאול מן השירה הערבית.

הדמות המרכזית היא יהודה הלוי. Juda Halevi (1085-1145), פילוסוף ספרדי הנחשב גם לגדול המשוררים שלאחר התנ"ך, חיבר "שירי ציון" (שירי ציון) שהמפורסם שבהם, ציון הלא תשאלי ("ציון, האין את שואלת?"), שולב בקינות ומבטא געגוע קורע לב לארץ הקודש. Salomon ibn Gabirol נמנה אף הוא בין המשוררים שיצירותיהם הזינו את המקבץ [Encyclopaedia Judaica, art. « Judah Halevi » ; « Ibn Gabirol »].

באזור האשכנזי (הריינלנד וצפון צרפת), הייצור האלגי מקבל גוון כהה יותר, שצבעוהו הרדיפות. רוב הקינות הנשנות לאחר איכה נחברו בתקופות הקשות של מסעי הצלב ושל האינקוויזיציה הספרדית. יצירות אלה, שחיברו לעיתים קרובות רבנים ומשוררים שהיו עדי ראייה לטבחים, הופכות את האבל על בית המקדש הקדמון לאבל מתחדש על הקהילות בנות זמנם.

מסעות הצלב מהווים נקודת מפנה בתולדות הקינות. טבחי שנת 1096 בקהילות עמק הריין (שפייר, ורמס, מגנצה) הולידו פריחה של קינות המנציחות את הקדושים (קדושים) שמצאו את מותם או שמו קץ לחייהם כדי שלא להתגייר בכפייה. שירים אלה, וכן התפילה אב הרחמים, נשתלבו בליטורגיה האשכנזית של האבל [Encyclopaedia Judaica, ערך « Av ha-Rahamim »].

בין הקינות הללו ישנן כאלה המנציחות אירועים שתאריכם ומקומם ידועים במדויק: כך הקינה על שרפת התלמוד בפריז בשנת 1242, המיוחסת ל-Meïr de Rothenbourg, הקוננת על השמדת משלוחי כתבי יד קדושים באש. שירים אלה מבססים נקודת חיתוך מרשימה בין הזיכרון הליטורגי לבין הארכיון ההיסטורי: המחקר המודרני יכול להתעמת עם העובדות שמעלות הקינות לנגד דברי הכרוניקות בנות הזמן — העבריות והלטיניות — ולאשש את ממשותם של האירועים המוּרְווים בבכי [Salo W. Baron, A Social and Religious History of the Jews].

גירוש ספרד בשנת 1492 הוסיף שכבת אבל נוספת, כאשר קהילות מסוימות חיברו קינות ייחודיות לאסון זה. הז'אנר מוכיח בכך את תפקידו הייחודי: לקלוט לתוך צורה ליטורגית יציבה את הטראומות הרצופות, תוך שהוא מקשר את כולן אל הפרדיגמה המכוננת של חורבן בית המקדש [Encyclopaedia Judaica, ערך « Kinah »].

עם המצאת הדפוס העברי במאה ה-15 והתפשטותו, מאגר הקינות המתהווה — שהועבר עד אז באמצעות כתבי-יד ליטורגיים (מחזורים) שונים בהתאם למנהגים המקומיים — התייצב בהדרגה בתוך קבצים מודפסים. כל מנהג גדול — אשכנז (עם גוניו הפולני והגרמני), ספרד, איטליה, רומניוט ותימן — שמר על מבחרו שלו ועל סדרו שלו של הקינות, ומעיד על מסורות קהילתיות נבדלות [Encyclopaedia Judaica, ערך "Liturgy"].

החוברת של קינות, כפי שראינו, נבדלת מהסידור הרגיל ומהווה חפץ ליטורגי עצמאי, המחולק למתפללים ליום הצום. אחידות הדפוס לא מחקה את הגיוון: עדיין נוהגים להבחין, למשל, בין קינות מנהג פולין לבין אלה של מנהג אשכנז, על-פי מספר השירים ועל-פי סדרם.

במאה ה-20 זכה החקר המדעי של מאגר זה לפריחה מכרעת. הפילולוג Daniel Goldschmidt ביסס מהדורות ביקורתיות של ייחוס של המחזורים ושל הקינות, תוך השוואת כתבי-היד ומסורות הנוסח, כדי לשחזר את גלגול השירים ואת אופן עריכתם [D. Goldschmidt, סדר הקינות לתשעה באב]. לאחרונה יותר, מהדורות מפורשות דו-לשוניות הנגישו מאגר זה לציבור רחב, בהציען תרגומים והערות היסטוריות שנועדו להאיר טקסטים שנעשו אטומים ברובם למאמינים בני-זמננו.

מאגר הקינות אינו קפוא. היגיון ההצטברות שלו — ספיגת כל אסון חדש אל תוך מסגרת האבל של תשעה באב — נמשך גם בעת החדשה. לאחר השואה, כמה מרבנים מחברו או אישרו קינות חדשות המזכירות את השמדת קהילות ישראל באירופה. כך הרב Shimon Schwab, ובעיקר קינות הנאמרות בקהילות רבות, משלבות את זכרה של חורבן היהדות האירופית אל תוך מחזור האבל המסורתי [Encyclopaedia Judaica, ערך « Kinah » ; Holocaust Kinnot].

רציפות זו ממחישה את תפקידו העמוק של הז'אנר: הוא מציע מטריצה פולחנית שבה כל דור יכול לחרות את אבלו שלו, תוך כדי שיבצו בשלשלת זיכרון הנמשכת עד חורבן בית המקדש. ההצטלבות בין המסורת הנחלת לבין האירוע ההיסטורי האחרון עודנה חיה ופועמת, אף שהשאלה אם ראוי להוסיף קינות חדשות נתונה לדיון הלכתי וליטורגי בין הזרמים השונים של היהדות.

מבחינת השימוש, הקינות נותרות כיום ספר הנקרא בעצימות פעם אחת בשנה בלבד. אמירתו בבוקרו של תשעה באב, בישיבה על הקרקע ממש או על כסאות נמוכים לפי מנהגי האבל, ממשיכה ללא הפסקה מנהג המעוגן מאז ימי העת העתיקה המאוחרת ומועשר ברציפות מאז.

קורפוס הקינות מהווה אחת מן השרשראות הארוכות ביותר של מסירה שירית ביהדות. נולד מתוך המטריצה המקראית של מגילת איכה, גובש ליטורגית סביב צום תשעה באב, והתעשר במרוצת הדורות בקולותיהם של אלעזר הקליר בארץ ישראל, של יהודה הלוי בספרד, של משוררי-קדושי אשכנז בימי מסעות הצלב, ועד לאלגיות השואה. מרוכז בספר תפילה נפרד הכולל את סדרי התפילה, את טקסט מגילת איכה, מבחר קינות ואת הקריאות המקראיות של היום, ספר זה הוא בעת ובעונה אחת יצירה ספרותית עשירה עד מאוד וכלי לזיכרון קולקטיבי.

תולדותיו מגלים מנגנון ייחודי: כושרה של צורה ליטורגית לשלב אל תוכה ללא הרף אסונות חדשים, על ידי קישורם לאבל מכונן. לחקור את הקינות פירושו לקרוא בין השיטין את היסטוריית ייסוריו של העם היהודי, אך גם את היסטוריית חוסנו השירי ואת נאמנותו לטקס זיכרון בן אלפיים שנה.