Salomon ben Isaac (1040-1105). Commentaire des livres des Prophètes et Hagiographes. ‫ פרוש נביאים וכתובים

המכתב הנושא את הסימן « Hébreu 161 » שייך לאוסף העברי של מחלקת כתבי היד בספריה הלאומית של צרפת, בפריז — אוסף המהווה אחד מן העתיקים והעשירים שבאוספי כתבי היד העבריים באירופה. האוסף מתואר בשכבתו הקדומה ביותר בקטלוג המלומד הגדול שנחבר במאה התשע-עשרה, Catalogues des manuscrits hébreux et samaritains de la Bibliothèque Impériale, מאת MM. Munk, Derenbourg, Franck ו-Zotenberg, עם הקדמה מאת J. Taschereau. בכרך עיון זה קיבלו מאות הסימנים הראשונות — ובהן המספר 161 — את תיאורן המסודר, והוא משמש עד היום שלד לכל בירור הנוגע לפריטים אלה.

הסימן « Hébreu » בספריה הלאומית של צרפת אינו סיווג נושאי אלא סדרה רציפה, שנורשה מן הרשימות הנמשכות של הספרייה המלכותית, לאחר מכן הקיסרית, ולאחר מכן הלאומית. הסימנים הראשונים בסדרה מיוחדים לכתבי יד מקראיים: הספריה הלאומית של צרפת הקדישה אף תוכנית מחקר מיוחדת לכתבי היד הנושאים את המספרים Hébreu 1 עד 32, כתבי יד של המקרא העברי. מעבר לקבוצה המקראית הראשונה הזאת, הסדרה נמשכת עם מקראות מפורשות, אסופות מסורתיות, חיבורים ליטורגיים, משפטיים, פילוסופיים ומדעיים. למקם את Hébreu 161 בסדרה זו משמעו למקמו בספרייה-עולם שבה העברת הטקסט היהודי — המקראי, התלמודי, הפרשני — הועתקה בסבלנות על ידי דורות של סופרים.

הספר הגדול הנוכחי מבקש לאיר את מה שניתן לקבוע, את מה שניתן להניח בסבירות, ואת מה שנוגע לזיכרון ולמסורת בנוגע לפריט זה ולסביבת ייצורו. היכן שהארכיון מדבר — אנו מצטטים את הארכיון; היכן שהוא שותק — אנו אומרים זאת בפירוש. הכנות האפיסטמית מחייבת להכיר מיד בכך שהערך הפרטני המפורט של מספר 161 לא אושש מילה במילה על ידי המקורות הסמכותיים שנתייעצנו בהם: אנו משחזרים אפוא את תולדותיו דרך ההקשר, דרך הסדרה, ודרך הנוהגים המוכחים של האוסף העברי של פריז [Catalogue Munk-Derenbourg-Franck-Zotenberg; BnF, Archives et manuscrits].

הקרן שאליה משתייך Hébreu 161 התגבשה בשכבות. האוסף המלכותי הצרפתי ספג, כבר בעת החדשה המוקדמת, כתבי יד עבריים שמקורם בחילוטים, ברכישות, בצוואות ובאוספים מנזריים ופרטיים. במאה התשע-עשרה נטל המדינה על עצמה לצייד אוספים אלה בכלים מדעיים: בהקשר זה ראה אור הקטלוג של ה-Bibliothèque Impériale, כלי עבודה שנחתם על ידי צוות של חוקרי מזרח מן השורה הראשונה. העובדה שקטלוג זה היה פרי עמל משותף של Munk, Derenbourg, Franck ו-Zotenberg מעידה על הרצינות הפילולוגית של המפעל: Salomon Munk ו-Joseph Derenbourg נמנים עם גדולי חוקרי העברית והערבית של אותו דור, ו-Hermann Zotenberg היה אחד הקטלוגרים הפוריים ביותר של המוסד.

היגיון מערכת הסיווג מסביר את מיקומו של המספר 161. האוצרים הציבו בראש הסדרה את עותקי המקרא העברי, ומכאן גם התוכנית המודרנית של ה-BnF המוקדשת לכתבי יד של המקרא העברי הנושאים את הסימנים Hébreu 1 עד Hébreu 32. הסימנים הסמוכים לאלה הנדונים כאן מתאימים, לפי הרשימות, למקראות ולקטעים מקראיים: ניתן למצוא, למשל, בין הרשומות המקוונות של המוסד, כתבי יד המתוארים כ-Hébreu 16, Bible, Ancien Testament, Prophètes-Hagiographes, וכן Hébreu 28, Bible, Ancien Testament en hébreu, שתאריכו 1344. שכנות דוקומנטרית זו מלמדת כי תחום המאות הראשונות של הסדרה העברית נשלט על ידי הטקסט הקדוש ומנגנוניו.

ראוי להדגיש כאן את ערכו ככלי ייחוס של הקטלוג הישן. כאשר חוקר מבקש לקבוע את זהותו של סימן כגון Hébreu 161 — תוכנו, מוצאו, תיארוכו — האינסטינקט הראשון הוא לעיין ברשומה המתאימה בקטלוג המודפס, ולאחר מכן ברשומה האלקטרונית של מסד הנתונים Archives et manuscrits של ה-BnF, שהוא כיום המוסמך לתיאור השוטף. שתי שכבות דוקומנטריות אלה, הדפוס מן המאה התשע-עשרה ומסד הנתונים הדיגיטלי העכשווי, משלימות זו את זו: הראשונה מבססת את המסורת המלומדת, השנייה מעדכנת אותה [Catalogue Munk-Derenbourg-Franck-Zotenberg ; BnF, base Archives et manuscrits].

מה ניתן לומר, בזהירות, על התוכן הסביר של Hébreu 161? השיטה הסדרתית, בהיעדר רישום אישי מאושר במקורותינו, מתירה היסק מסוגר ומוגדר. הסימנים הסמוכים בסדר המספרי שייכים, כפי שראינו, לתחום המקראי: ה-BnF מתארת במסד הנתונים שלה יחידות כגון Hébreu 36, Bible, Ancien Testament en hébreu, vers 1300, או אוספים מקובצים כגון Hébreu 8 à 10, Bible, Ancien Testament en hébreu ו-Hébreu 1 à 3, Bible, Ancien Testament en hébreu. סדירות זו מעידה כי תחום מאתיים הסימנים הראשונים של הסדרה מוקדש ברובו המכריע לתנ"ך העברי — לספריו הנפרדים או לאוספיהם — ולפירושיו.

יש עם זאת לשמור על קפדנות. שייכותו של סימן לשכנות מקראית אינה מבטיחה באופן מכני את תוכנו: הסדרה העברית שבפריז מערבת, לעיתים על מספרים סמוכים, ביבליות שלמות, חומשים, אוספי נביאים וכתובים, כתבי-יד מסורתיים ופירושים רבניים (רש"י, קמחי, אבן עזרא) הנלווים לטקסט. המספר 161, המצוי מעבר לגוש הבלעדי המקראי הראשון, עשוי אפוא לשייך עצמו או לביבליה מפורשת, או לסוגה סמוכה — ליטורגיה, משפט, מדרש — בהתאם לאופן שבו צירפו הרשימות הקדומות את הרכישות. בהיעדר אישור ישיר במקורות הסמכותיים שנבדקו, זיהוי זה נותר בגדר הסתבר, ולא של המבוסס.

הגינות עריכתית מחייבת כאן אזהרה מפורשת: כל קורא המבקש לדעת את התוכן המדויק, התיארוך, המעתיק האפשרי ומוצאו של Hébreu 161 — עליו לפנות אל הרישום המדויק במסד Archives et manuscrits של ה-BnF ואל כרך הקטלוג המודפס, שהם לבדם בעלי תוקף. הפרק הנוכחי אינו מציע אלא אופק ציפייה המושתת על מבנה הסדרה [BnF, base Archives et manuscrits ; Catalogue de la Bibliothèque Impériale].

כדי להבין כתב-יד כגון Hébreu 161, יש להכיר את התרבות החומרית שהפיקה אותו. כתבי-היד העבריים מימי הביניים השמורים בפריז מתחלקים לאזורים גרפיים גדולים — ספרדי (חצי האי האיברי ופרובנס), אשכנזי (צרפת הצפונית, ריינלנד), איטלקי ומזרחי (המזרח הקרוב, תימן) — וכל אחד מהם ניחן בסגנונות כתיבה, עימוד ואיגוד ייחודיים לו. העותקים המתוארכים שבאוסף, כגון כתב-היד Hébreu 28, מקרא עברי שהועתק בשנת 1344, מלמדים כי הקולקציה עוסקת בעיקר במאות ה-XIII–XV, תור הזהב של העתקת המקרא באירופה.

מלאכת הסופר — הסופר — הייתה כפופה, בכל הנוגע לגלילות הליטורגיות, לכללים הלכתיים מחמירים; אולם לגבי הקודקסים המיועדים ללימוד, הנקראים כת"י בפורמט ספר, הייתה החופשיות גדולה יותר. המעתיק נהג לרשום בהם לעיתים קרובות, בקולופון המובא בסוף הכרך, את שמו, את מקום הכתיבה ותאריך סיומה, ולעיתים אף את שם המזמין. קולופונים אלה הם המקור היקר ביותר לתיארוך כתב-היד ולקביעת מוצאו; כאשר הם נעדרים, נעזרים הפלאוגרפים בניתוח הכתב, השרטוט, הדיות, וסימני המים שבנייר או בעיבוד הקלף. באמצעות שיטות אלה ייחסו המקטלגים של המאה ה-XIX, ואחריהם חוקרי הכתבים בני-זמננו, תאריך ומוצא לכל סימן-מדף שבקולקציה.

עימוד המקראות העבריות מימי הביניים נוקט לרוב מערך תלת-חלקי: הטקסט הקדוש במרכז, המסורה (הערות ביקורתיות על האיות והניקוד) בשוליים ובין העמודות, ופירוש המדרש-הרבני המסגיר את הכל. מערך חזותי זה, מקודד בקפידה רבה, הפך את הספר לחפץ עיון כמו גם לחפץ של מסירות. אם Hébreu 161 שייך אכן לתחום המקראי, כפי שמשתמע משכנות הסיווג שלו, סביר להניח שהוא מציג כולו או חלקו של מבנה מלומד זה — השערה שיש לאמת מול פתק המוסד [BnF, base Archives et manuscrits; études de codicologie hébraïque].

ההיסטוריה של כתב יד אינה מסתיימת עם יצירתו: היא נמשכת דרך נדודיו, בעליו, החרמותיו ורכישותיו. האוסף העברי הפריזאי הוא המשקע של מחזור זה. כרכים רבים מקורם בקהילות יהודיות של אירופה שפוזרו בגלי הגירושים — מצרפת בשנות 1306 ו-1394, מספרד ב-1492, ומפורטוגל ב-1496 — וספריהן עקבו אחרי הגולים או התפזרו בשוק הספרים. אחרים הגיעו בנתיב המלומד, דרך הספריות הגדולות של אספנים נוצרים חובבי עברית מתקופת הרנסנס ומן התקופה הקלאסית.

כאן ניצבות זיכרון וארכיון זה מול זה. המסורת היהודית תמיד הקיפה את הספר בדאגה דתית: כתב יד בלוי לא היה נשמד אלא מונח בגניזה, וכרך יקר ערך היה עובר בירושה, כשלעיתים נרשמת על כך הערה בדפי השמורות. הארכיון הביבליוגרפי, מצדו, מתעד בקרירות את הסימן, המקור ותאריך הכניסה. כאשר שניהם נפגשים — הערת בעלות עברית המאוששת על ידי רשומת רכישה — נמצא בידי ההיסטוריון ודאות; כאשר הם סותרים זה את זה או כשאחד מהם חסר, עליו להסתפק בסביר. לגבי Hébreu 161, בירור המקור המדויק טרם נערך על יסוד המסמכים, ואנו מציינים זאת כמשימה פתוחה ולא כנתון מוכח.

הקטלוג המלומד של המאה ה-XIX מייצג את הרגע שבו שרשרת ההעברה הזו קובעה בידע הציבורי. בתוארם בשיטתיות כל סימן, Munk, Derenbourg, Franck ו-Zotenberg המירו הצטברות של כרכים לקורפוס מובן, פתוח למחקר בינלאומי. הדיגיטציה בת-זמננו, שעליה מעידות תערוכות התנ"ך העברי בספריה הדיגיטלית Gallica, מאריכה את המחוות הזו בכך שהיא מנגישה את התצלומים עצמם מרחוק [Catalogue de la Bibliothèque Impériale ; Gallica, BnF].

במאה ה-XXI, כתב-יד כגון Hébreu 161 מוביל חיים כפולים: חפץ מורשת המוחזק בתנאי אקלים קפדניים, ומסמך מחקר הניתן לעיון באמצעות רשומה ותמונה. ה-BnF השיקה תכניות ייעודיות לכתבי-היד העבריים שברשותה, בדומה לזו המוקדשת לכתבי-היד של המקרא העברי Hébreu 1 עד 32, שמטרתן להפיק תיאורים קוֹדיקוֹלוגיים ופלֵאוגרפיים מחודשים, לבסס את תולדות האוספים ולהפיץ את ההעתקים הדיגיטליים.

עבור החוקר, מתרבדות מספר שכבות תיעודיות זו על גבי זו. הרשומה המודפסת בקטלוג הישן מספקת את האבחון של המאה ה-XIX. הרשומה האלקטרונית במאגר Archives et manuscrits — הנגישה תחת כתובת קבועה מסוג ark:/12148/... כמו לציוני-מדף סמוכים (למשל Hébreu 28 תחת המזהה cc5784t) — משקפת את מצב הידע הנוכחי. לבסוף, הדיגיטציה ב-Gallica, כאשר היא קיימת, מאפשרת בחינה ישירה של הכתב, האיורים וההערות השוליים מבלי לגעת במקור. משאב משולש זה הופך את חקר כתב-היד למהלך מצטבר, שבו כל דור של חוקרים מתקן ומעשיר את קודמו.

ה"ספר הגדול" שלפנינו אין לו שאיפה אחרת מאשר לסמן את הדרך עבור Hébreu 161: להורות היכן לחפש, מה ניתן לראות כמוסכם ומה עדיין נותר פתוח. הוא מזמין את הקורא לפנות אל הרשומה הרשמית של המוסד לפרטי הנתונים — תוכן מדויק, פוליאוציה, תיארוך, מעתיק, מקור — שהם לבדם יהפכו את הסביר המוצג כאן למבוסס ומתועד [BnF, מאגר Archives et manuscrits; Gallica].

עברי 161 ניתן להתקרב אליו תחילה דרך מסגרתו: צירוף סידרה מהסדרה העברית הגדולה של הספרייה הלאומית של צרפת, שתואר במקורו בקטלוג המלומד של המאה ה-19 מאת Munk, Derenbourg, Franck ו-Zotenberg, ומוצג כיום גם במאגר Archives et manuscrits ובגלקיה. השכנות בסימון, המאוכלסת בביבליות עבריות כגון עברי 16, עברי 28 (1344) ועברי 36 (בערך 1300), וכן קיומה של תוכנית ייעודית למנוסקריפטים של התנ"ך העברי עברי 1 עד 32, מכוונות את ההשערה לעבר תוכן בעל אופי מקראי או פרא-מקראי, מבלי שניתן לקבוע זאת, במצב מקורותינו הנוכחי, באופן פורמלי.

ההיסטוריה של עצם זה היא אפוא, ברובה, ההיסטוריה של סדרה, של מוסד ושל מדע ההעברה. היא מחברת בין מחוות הסופר של ימי הביניים, פיזורן של הקהילות היהודיות, סבלנותם של עורכי הקטלוגים ובין הנגישות הדיגיטלית בת-זמננו. את שהצלחנו לקבוע — הסמכנו על הארכיון; את שלא יכולנו לאשר — ציינו ככזה. המילה האחרונה שמורה למודעה הרשמית של הBnF, אשר ספר זה משמש לה כאמת סף ומדריך.