Des passeurs de pensée juive d’origine hispano-maghrébine : la lignée Encaoua

פורסם בכתב העת GÉNÉALO-J גיליון 135 (סתיו 2018), בהוצאת Cercle de Généalogie Juive, מאמר זה מאת David Encaoua, כלכלן ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת Paris 1 Panthéon-Sorbonne, משחזר את המסלול האינטלקטואלי והרוחני של ארבע דמויות מרכזיות בשושלת Encaoua (גרסאות: Al-Naqua, Alnakaoua, Ankaoua, Ankawa, Enkaoua, N'Kaoua). המחבר, עצמו צאצא של שושלת ספרדית-אלג'יראית-מרוקאית זו, מגבש את המושג המתודולוגי "מעביר מחשבה יהודית" לציון אנשים שבעת ובעונה אחת עיצבו את קהילתם, הותירו יצירות פילוסופיה או הלכה בעלות חשיבות מתמשכת, ויצרו גשרים תרבותיים בין ארצות נוצריות לארצות האסלאם. ארבע דמויות, המרוחקות זו מזו ביותר משישה מאות שנה, נקשרות סביב חוט מקשר אחד: העברת מורשת קסטיליאנית המשלבת קפדנות תלמודית עם פתיחות לעולם המודרני. השושלת משרישה את שורשיה בטולדו במאה השלוש-עשרה, שם הואשמו Yéhouda ו-Shmuel Al-Naqua, נכבדים הקשורים לחצרו של Alphonse IX, בגניבה שלא עשו ונתלו בסביבות שנת 1200 — חפותם הוכרה רק שלושה ימים לאחר הוצאתם להורג. כמאה וחמישים שנה לאחר מכן עולה הדמות הגדולה הראשונה: Israël ben Yossef Al-Naqua (?–טולדו 1391), הרב הראשי של קסטיליה, מחבר ספר מנורת המאור, חיבור מוסרי בתשעה-עשר פרקים הפתוחים בפיוטי אקרוסטיכון, שכתב היד המקורי שלו שמור בספריית Bodleian שבאוקספורד. הוא נספה בשריפה ביוני 1391 בפרעות האנטי-יהודיות בטולדו, כשהוא חובק ספר תורה. בנו Ephraïm ben Israël Al-Naqua (טולדו 1359 – תלמסאן 1442), "הרב מתלמסאן", עוזב את ספרד לאחר מות אביו, ולאחר שהייה במרקש ובהונין, מייסד בתלמסאן את הקהילה היהודית שתטביע חותמה על אלג'יריה עד 1962. פילוסוף, רופא ומשורר, הוא מגן בחיבורו העיקרי שער כבוד ה' על שיטתו הרציונליסטית של הרמב"ם כנגד הרמב"ן, וטוען כי המחשבה המקראית והמחשבה הרציונלית אינן ניתנות להפרדה. כרופאו הרשמי של הסולטאן — שאותו ריפא על פי המסורת — ופועל פלאים שהגיע לתלמסאן רכוב על אריה אשר נחש שימש לו כרסן, הוא הקים בית כנסת ואקדמיה תלמודית, וזכה להרשות ליהודים לצאת ממתחם אגאדיר ולהתיישב בתוך חומות העיר. נקבר בשנת 1442, קברו היה עד שנת 2005 מקום עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד; מאוזוליאום חודש ונחנך מחדש בשנת 2013 בתלמסאן, כשהמחווה כללה גם את ביקורו של François Hollande בשנת 2012. כשלושה מאות שנה לאחר מכן, Abraham Ankawa (סלא 1810 – אוראן 1890), המכונה "הגאון", מגלם את המעביר הנודד בין שתי חופי הים התיכון במאה התשע-עשרה. בן תורה, שוחט ודיין, הוא נע בין סלא, אוראן, מסקרה, תלמסאן, ליוורנו (שם שהה בשנים 1838 ו-1858 לצורכי פרסום), ירושלים וגיברלטר. יצירתו המרכזית, כרם חמר (כרם מפואר), שיצאה לאור בליוורנו בשנים 1869–1871 בשני כרכים, מרכזת את התקנות של דייני קסטיליה שהתיישבו במרוקו לאחר 1492, ובה ספר התקנות של רבני קסטיליה שנדפס בפס בשנת 1494. ההיסטוריונית Jessica Marglin (2014) רואה בו חלוץ של גישה "טרנס-לאומית וטרנס-היסטורית" למשפט היהודי: בהישענו על עיקרון ההלכה "דינא דמלכותא דינא", פעל Ankawa לעתים קרובות להעדפת המשפט האזרחי הצרפתי על פני המשפט הרבני בענייני מעמד אישי, מתוך אמונה שהתאמה לחוקי ארץ המושב היא תנאי לקיום המתמשך של התורה. עמדותיו הביאו עליו את זעמו של הרב Moshé Sebaoun מאוראן ואילצוהו להתפטר ממסקרה בשנת 1878. הדמות הרביעית, Raphaël Encaoua (סלא 1848 – סלא 1935), המכונה "המלאך רפאל" או רא"ם (רפאל אבן מרדכי), מונה במאי 1918 לנשיא הראשון של בית הדין הרבני הגבוה של מרוקו, שהוקם בצו הנציב הכללי Lyautey. מעוטר בלגיון הכבוד בשנת 1929 בידי Lucien Saint, ומחבר בין השאר קרני ראם (ירושלים 1910), פעמוני זהב (ירושלים 1912), תואפות ראם (קזבלנקה 1930) וחדד ותימא, הוא איחד את הפסיקה הרבנית של קהילות מרוקו תחת המנדט. לוויתו באוגוסט 1935 הייתה, לפי Le Journal du Maroc, ההתעוררות הספונטנית הגדולה ביותר של יהדות מרוקו; נספדו עליו כעל נר המערב. מעבר לביוגרפיה, המאמר מציע עיון אונומסטי מעמיק בשם המשפחה (Al-Naqua → Ankaoua/Encaoua), דן בהשערות אטימולוגיות (עברי: "תקווה באל", ערבי: "טוהר", או שם ברברי על פי Maurice Eisenbeth, 1936), ומשתית את טיעוניו על מנגנון ביקורת עשיר: Jewish Encyclopedia, Encyclopedia Judaica, Alexander Beider, Abraham Laredo, Moïse Schwab, Colette Sirat, Paul Fenton, Simon Schwarzfuchs, Valérie Assan, Kenneth Brown, Jessica Marglin. בשחזרו ארבעה חיים אלה, המאוחדים במורשת הקסטיליאנית, מחבר David Encaoua בין זיכרון משפחתי להיסטוריה קולקטיבית, וקורא לכך שהמרכיב הספרדי ביהדות לא יצומצם להיבטיו הפולקלוריים, אלא יוכר בתרומותיו הפילוסופיות, המשפטיות והאתיות המרכזיות.

מקורות ומשאבים

• David Encaoua, Des passeurs de pensée juive d'origine hispano-maghrébine : la lignée Encaoua, Cercle de Généalogie Juive, Paris
• Jewish Encyclopedia, Rubrique « ALNAQUA »
• Encyclopedia Judaica
• Alexander Beider, A Dictionary of Jewish Surnames from Maghreb, Gibraltar and Malta, Editions Avotaynou (2017)
• Abraham I. Laredo, Les noms des juifs du Maroc, Essai d'onomastique judéo-marocaine, Consejo Superior de Investigaciones Científicas, Instituto Benito Arias Montano (1978)
• Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Démographie et Onomastique (1936)
• Moïse Schwab, Séfarad IV (1944)
• Moïse Schwab, Rapport sur les inscriptions hébraïques d'Espagne ↗
• F. Cantera & J.-M. Millás, Inscripciones hebraicas de España, C.S.I.C. (1956)
• Shlomo Ibn Verga, Šhevet Yéhouda (1550)
• Cecil Roth, A Hebrew Elegy of the Martyrs of Toledo 1391 (1948)
• Norman Roth, 1391, In the Kingdom of Castille, Attacks on the Jews (2011)
• Alexander Marx, Texts by and about Maimonides (1935)
• Colette Sirat, La pensée philosophique d'Ephraïm al-Naqawa (1980)
• Paul Fenton, La controverse entre Maïmonide et Nahmanide
• Jessica Marglin, Mediterranean Modernity through Jewish Eyes: the Transimperial Life of Abraham Ankawa (2014)
• Simon Schwarzfuchs, Les Juifs d'Algérie et la France (1830-1855), Institut Ben Zvi, Centre de recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord (1981)
• Les Juifs d'Algérie, une histoire de ruptures, Presses Universitaires de Provence (2015)
• Valérie Assan, Les synagogues dans l'Algérie coloniale du XIXᵉ siècle (2004)
• Emancipation and Its Discontents: Jews at the Formative Period of Colonial Rule in Morocco (2006)
• Kenneth Brown, Une ville et son mellah : Salé (1880-1930), La Pensée sauvage (1980)
• À l'ombre du Rab, le souvenir de Tlemcen, La Fraternelle, Union Nationale des Amis de Tlemcen (2005)
• Israël ben Yossef Al-Naqua, Menorat ha-Maor (Le Chandelier de Lumière)
• Ephraïm ben Israël Al-Naqua, Chaar Kevod Hachem (Le Portique à la Gloire du Nom)
• Abraham Ankawa, Kerem Hemer, Livourne (1869-1871)
• Abraham Ankawa, Zevahim Chelamim, Livourne (1858)
• Raphaël Encaoua, Karné Rem (Les cornes du buffle), Jérusalem (1910)
• Raphaël Encaoua, Paamoni Zahab (La clochette d'or), Jérusalem (1912)
• Raphaël Encaoua, Toafot Rem, Casablanca (1930)
• Raphaël Encaoua, Hadad Vé-Téma, Jérusalem (1977)